“טוב, אז יום אחד נכנסתי לאתר וראיתי שהגעתי למאה אהבתי. אז קודם כל, תודה אנשים נחמדים באתר!!
אז לכבוד זה, רציתי לכתוב ביקורת מיוחדת.
ואז נכנסתי אחר כך, וראיתי 101. טוב, לא תהיה ביקורת על מאה. לא נורא. ישר המספר העלה לי את הסיטואציה של הספר הזה, הספר שאני אבקר עכשיו: 101 כלבים.

טוב, בואו נספר סיפור. נספר על ילדה קטנה שמאז לידתה, היתה לי חיבה לא ברורה לכלבים, למרות שעכשיו היא ברורה, כלבים זו חיה מתוקה!! רובם לפחות.
הילדה הזו נולדה לבית קיבוצי רגיל: אמא ואבא, שני אחים במקרה הזה שגדולים ממנה בהרבה שנים (ובמשך השנים הילדה תלמד כמה זה כיף שהם גדולים ממני בהרבה שנים) וכלב. הכלב שלי היה כלב מיוחד. שמו היה אלף. אלף היה שם של בובה כזו בסגנון רחוב שומשום, והיתה לה תוכנית קומדיה שהיתה פופולרית שהם קיבלו אותו.
בקיבוץ שלי ובכלל בעולם ובארץ בכלל, יש בעיה חמורה: זורקים כלבים. כשאין למישהו מקום לשים את הכלב בזמן שהם בנופש, הם מתחרטים על זה שלקחו כלב, הכלב הורס להם רהיטים ועושה את צרכיו בבית, אז הם נסוגים מהאחריות שלהם ופשוט זורקים את הכלב. כאילו הכלב אשם. הם היו צריכים לחנך אותו ואם הם באמת לא רוצים אותו, שיפרסמו מודעה, או יחזירו לצער בעלי חיים או תנו לחיות לחיות או כאלה. כי נטישה, "זריקת" כלב, זה הדבר הנורא ביותר שיכול לקרות. זה כמו שתזרקו תינוק קטן לרחוב שלא יודע כלום על העולם. ויש כל כך הרבה סכנות שם בחוץ. ולקיבוץ שלי, מכיוון שאנחנו קרובים להרבה ערים, מגיעים כל הכלבים הזרוקים. "הבעלים" מסיע את הכלב עד לקיבוץ, קושר אותו לפנס רחוב כדי שלא יעקוב אחריו או סתם ורק אותו באיזשהו מדרש חניה, ואז נוסע ומשאיר אותו שם להירקב. ומאז יש לי שנאה לאותם אנשים. אבל נגיע לשם בהמשך. (אגב, סליחה אם מישהו כאן זרק כלב או היה מעורב בכך. פשוט... זה דבר שמעלה לי את הסעיף)

אז אלף החמוד שלי, שהגיע אלינו ארבע שנים בערך לפני שנולדתי, מצאנו בזכות מודעה בעיתון (אל תדאגו קטע הנטישה יגיע עוד מעט). הוא היה כלב לברדור מעורב בגולדן, וצבע הפרווה שלו היה דומה לצבע הפרווה של אלף הבובה, אז החלטנו לקרוא לו ככה. אלף כבר היה יחסית מבוגר (בן יותר מארבע) כשהגיע אלינו, אבל עדין היתה לו שמחת חיים. הוא תמיד שיחק, התעניין, היה חברותי לכל בן אדם וכלב, לפעמיים גם לחתולים ופשוט היה כלב נהדר.
הוא ליווה אותי לגן בקיבוץ והגיע לשם שנגמר היום כדי לקחת אותי. באמת. הוא חיכה לי בחוץ. גם יש תמונות שלי בגן שהוא טייל אתנו בקיבוץ כמה פעמיים.
גם באלבומי התמונות שלי יש תמונות שבהן אני נשכבת על כלב שעיר וג'ינג'י. הייתי מחבקת אותו ואוהבת אותו.
ובזמן שאלף היה אצלנו, הגיעו לסירוגין שני כלבים שננטשו בקיבוץ. שמם היה פטל ולשני קראנו אליהו כי הוא הגיע בפסח.
אז היה גל הרעלות בקיבוץ. כלבים היו מתים כל יום מהרעלה של משהו ששמו באוכל. פטל ואליהו מתו מזה. אלף למזלנו, אינו הורעל. גם הרעלות אני לא סובלת. ואחרי כמה זמן גילו שזה היה מישהו שהיה בבית האבות בקיבוץ ולא סבל כלבים אז הוא הרעיל אותן ומהרגע שהוא מת, נגמרו ההרעלות. אני חייבת להודות שזה אחד ממקרי המוות שאני שמחה שקרו. ויש לי נקיפות מצפון עלזה שאני חושבת על זה אל תדאגו .
אז אלף חיי הרבה שנים עד גיל 16. יום אחד שחזרתי מהגן בלעדיו, שאלתי את אמא איפה הוא. היא חשבה שהוא עם אבא. וכשאבי הגיע הוא אמר שהוא לא אצלו. הבנו שהוא היה מהכלבים שהלכו לאיזו פינה נסתרת ושם מתו כדי לא להעציב את הבעלים שלהם (יש דבר כזה. אל תזלזלו בכלבים).
ואני בכיתי. בכיתי כמה ימים. לא הגעתי לגן. כי אלף היה הכלב הראשון שלי, החשוב והמתוק שלי, ואני מתגעגעת אליו גם היום.
כעבור שבוע, הלכתי לזרוק עם אבא את הפח. כשהגענו לשם, ראינו חתולה קטנטנה ולבנה עם עיינים כחולות. ביקשתי לאמץ אותה מאמא ואבא ואחרי כמה זמן, הם הסכימו. לחתולה קראתי דוכסית, על שם החתולה מחתולים בצמרת שהיתה דומה לה (אחר כך הגיע חתול ג'ינג'י וקראתי לו אומאלי אגב) וכפי שאני קוראת לה בקיצור 'דוכי'. דוכי היא החתולה הראשונה שלי. והיא עוד חיה. היא גדלה ושמנה (מאוד). היא אוהבת לאכול (כמובן), שמלטפים אותה היא מגרגרת בחוזקה וגם מלקקת אותך אם תרצה גם אם לא נרצה. היא אהבה לשון איתי במיטה עד שאמא שלי אמרה שהיא תעביר לי פרעושים (למרות ששמנו לה חומרים).
ואל תחשבו שזה שאימצתי אותה זה היה כי כבר לא כאב לי על אלף, עדין כאב לי, פשוט רציתי להעניק לחתולה הזו חיים טובים יותר, ואני די בטוחה שהצלחתי.
וכשהייתי בכיתה ב', גם קיבלנו כלבה כי אבא שלי ואני רצינו. לכלבה שלי יש סיפור קצת מסובך: היא היתה בצער בעלי חיים ואז סטודנט מכרמיאל (עיר בצפון) אימץ אותה. היא היתה אצלו עד שהחברה שלו לא רצתה אותה. הגענו אליה איכשהו. לכלבה הזו קוראים מרגול. כן מרגול. אבל בגלל שיש אצלנו מישהי בקיבוץ שקוראים לה ככה והיא נעלבה שקוראים לכלבה בשמה, החלפנו את השם ל'מרגו' כי היא לא הגיבה לשם אחר, לא משנה כמה ניסינו.
מרגו אוהבת לשחק וללכת, גם כשיש לה צליעה. היא אוהבת גם לאכול (היא יותר רזה מהחתולה שלי), לעשות טריקים מדהימים (באמת היא יכולה), היא אוהבת להיות ליד אנשים, ליטופים ופוחדת משואבי אבק ומטאטים. אנחנו מנחשים שהיתה לה טראומה ממטאטאים בעבר. היא שחורה- חומה עם עיניים חומות שנראות לי תמיד כעיניים של אדם.
במשך השנים, שנזרקו עוד ועוד כלבים, תמיד מצאנו להם בית או את הבעלים האובד שלהם. הכלב האחרון לדגמה, ששמו הוא 'כתם', היה אצלנו עמה זמן עד שעבדתי אצל מישהו בקיבוץ בשמירה על כלב ואמא שלו היתה בדיוק שם וסיפרנו לה על כתם. היא אמרה שהיא רוצה אותו והם באו אליו ושיחקו איתו. הוא היה אצלנו עוד כמה חודשים שהם היו באוסטרליה, ואז הם לקחו אותו. כתם הזה חי עכשיו כמו מלך: יש לו פנטהאוז ענק בנהריה (גם עיר בצפון) מול הים, ואני וניצוץ באות לעשות שם לפעמיים בייביסיטר לו.

ומההקדמה הארוכה הזו, בטח הבנתם שיש לי קשר הדוק לכלבים וגם לחתולים. אבל בספר הזה אנחנו מתמקדים בכלבים.
אם יש סרט שאני זוכרת שאיך שסיימתי לראות אותו הייתי אומרת 'ייאי' בשמחה, מחכה שכתוביות הסיום יעלמו ואז לוחצת 'התחל מחדש' בשלט ורואה את הסרט מההתחלה, זה היה הסרט שעשו על הספר הזה: "על כלבים וגנבים. (וגם מלך האריות 1+2 היה ככה)

הספר/סרט הזה היה אהוב עליי מכמה סיבות לפי דעתי. אבל נגיע אליהן בהמשך.
הספר /סרט הזה המחיש לי שוב שלכולם, גם לכלבים, גם לבני אדם, גם לפרות, סוסים וחתולים, יש לב, מחשבות, שפה. כי לכל דבר יש משהו שחשוב לו. גם לחיות.

הספר/ סרט הזה מיוחד, מהדמויות הקורעות, עד לרגעים המותחים. והוא לעומת סרטים אחרים שראיתי בילדותי ועכשיו אני נזכרת בהם במחשבה לאחור, לא נראה לי יבש כזה. היה בו תוכן, היה בו מחשבה והיגיון, גם אם לא רואים אותו.
הסרט הזה השפיע עליי. היו בובות של כלבים שקראתי להם פאטץ' (אחד מגורי הכלבים) וחץ מקשת (כלב בסרט השני). הייתי מזמזמת שירים ואפילו זכרתי בעל פה את הפרסומת המוזרה למאכלי כלבים שהיתה שם. ולומר את האמת, בגלל הפרסומת הזו ניסיתי לטעום את כדור הבונזו של הכלב שלי. אל תיתנו לאחיכם הקטנים לעשות את זה אלא אם אתם שונאים אותם! למרות שבדיעבד, זה לא היה כל כך נורא... טוב לא משנה, עזבו.

ועכשיו....

*קוראלה דה וויל, קרואלה דה' וויל!
אין בעולם עוד יצור כה מבעיט!
כי היא מכשפה שחורה מבהילה!
קרואלה... קרואלה... דה' וויל!"

מי מילדי ישראל שראו את הסרט לא קראו לה "קרואלה דביל?!" טוב אני עשיתי את זה כל הזמן עם חברה שלי. היינו שרות את זה כל הזמן.
וקרואלה... טוב קרואלה היא פשוט הנבלית... בין הטובות שהיו אי פעם על המסך של דיסני!!!! כן כן, היא ומליפיסנט לוקחות את כולן בענק מבחיניתי.
יש משהו בקרואלה הזו, שהוא פשוט... מיוחד. שונה, מכל נבל אחר. מסתורי ואפל יותר. אין פלא שמזכירים אותה בכל מקום, כולל בוואנס (ואומר בספוילר שהיא הנבלית היחידה שלא ניסו להראות באופן חיובי אלא שמאז ומתמיד היתה רעה ופסיכית. אני מודה להם על כך)
לקרואלה אין איזו מטרה לפגוע בבני אנוש או להשתלט על העולם. אין לה מטרות גדולות. יש לה מטרה אחת קטנה ויחידה: לעשות מעיל פרווה מגורים. ואולי גם זו סיבה להערכה. הסופרת וגם וולט לא עשו אותה גרנדיוזית מדי (טוב היא בכל זאת גרנדיוזית אבל לא מדי) אלא פשוט הרוע בפשטותו. וכנראה זו הסיבה לזה שזוכרים אותה. בגלל שהיא רעה בצורה לא מוסברת והיא רוע שיש באמת בעולם, מעיל הפרווה הארוך שלה, המבט המטורף בעיניים והסיגריה הארוכה עם העשן הירוק. וגם השיער השחור לבן כמובן.

הגעתי אל הספר כמה זמן אחרי שלמדתי לקרוא. הייתי נחושה ללמוד מאיפה מגעה המרשעת, מאיפה פונגו, פרדיטה, הוראס וג'ספר המוזרים, המשרתת החביבה, רוג'ר המוזר ואשתו- אניטה וכל השאר.
הגעתי אל הספר. וכשפתחתי אותו, הגעתי לעולם שונה במעט מהעולם שיצר דיסני.
קודם כל, רוג'ר שהלחין את השיר המדהים של קרואלה, הוא בכלל בספר רואה חשבונות ממשלתי!!!! מה!!!!??? לא!!!! די!!! למה להרוס!!!!
ובכלל בספר לא קוראים לאניטה בשמה אלא רק בשם המשפחה שגם הוא שונה מהסרט- "מר וגברת דירלי". לא רדקליף, דירלי!!!
ובכלל המסע שלהם להצלת הגורים יותר מסובך והם נתקלים בילד בן שנתיים, חבורת צוענים ועוד כמה.

אני לא יודעת מה דעתי על זה. נראה לי שהתאכזבתי. אבל גם נהנתי. מאוד!!! וכדאי לכל מי שראה את הסרט לקרוא גם את הספר!!
אגב, בספר יש לקרואלה בעל, שהוא פרוון (עוסק בפרוות) מרחמת ולא מרחמת על האיש 0__0
ועוד על קרואלה היקירה, ידעתם שדמותה בסרט מבוססת על שחקנית אמיתית?! זה נכון גם על אורסולה! הנה קישור לתמונה של זו שהיא מבוססת עליה (אין לה שיער שחור-לבן אז תנמיכו ציפיות)
http://images1.ynet.co.il/PicServer3/2014/03/11/5206626/52066244947996501000no.jpg

אז לסיכום, לכל אד יש נשמה. משהו שהוא רוצה, משתוקק אליו. לכל אחד יש לב טוב. חוץ מל....
קרואלה!!!!

קרואלה זו נראית כמו מפלצת!
אבל כשהתגברת על השוק!
הבנת באמת, שזוג עיני השד, פולשות מתחתיות של בור עמוק!
רועת השטן!
אימת האדם!
לכלא תושלך לא תצא לעולם!
מצליל קולה לראות אני מתחיל!
קרואלה... קרואלה...

דה וויל!!


הערה- עכשיו יש לי מאה ושתיים. לא נורא, עדין נחשב
ועוד משהו, אם יש למישהו יש או היה כלב או חיה אחרת שהוא אוהב מאוד, הוא מוזמן לרשום אליה בתגובות. גם אם זה לא סיפור קורע לב, אלא סתם לשתף. וגם אם לעוד מישהו יש חוויות הסרט הזה ומקרואלה. עיניה הוורדות עדין רודפות אותי בחלומותיי (היה לה עיינים וורדות בקטעים האחרונים בסרט וזה היה פשוט מלחיץ)

עוד דבר א-ח-ר-ו-ן: החלטתי לתת לי אתגר לסיים כל ביקורת או לשים בכל ביקרות משהו משפה אחרת. ובגלל שקרואלה דה וויל זה מצרפתית נסיים בזה:
מווירו וואס דה' שטן!(או דה' וויל)”

“אחד מספרי וולט דיסני בעקבות הסרט המצוייר, המבוסס על הספר "מאה כלבים ואחד" מאת דודי סמית,המספר את הסיפור המרתק על משפחת כלבים דלמטיים,שגוריהם נחטפו בידי קרואלה האכזרית שרצתה להכין מפרוותם מעיל וכובע ועוד פריטים למלתחתה, ובמבצע יוצא דופן בעזרת כלבים ובעלי חיים אחרים כאווזה ,חתול וסוס, הצליחו להציל לא רק את הגורים שלהם,אלא עוד המון גורים נטושים וחטופים, ולהביאם לבית חם ומאמץ.
הספר מאוייר בציורי וולט דיסני היפים, הדמויות אמנם "שטוחות" - דמויות הטובים מול הרעים, ונצחון הטובים, אך ספר זה יוצא לפחות בשתי אמירות חשובות: לא לנצל בעלי חיים לשימוש מסחרי,יש להילחם בתופעה זו, והמבצע מצליח כאשר יש עזרה והתאחדות מצד רבים לקראת מטרת ההצלה. ספר נחמד וקריא לילדים צעירים, כדאי במיוחד לקרוא את המקור:"מאה כלבים ואחד" לילדים גדולים יותר.”