ההבנה שאני זקוק לרצף של רעיונות טובים הכתה בי במהלך אחד משיטוטיי.
לעתים קרובות נוהג אני לצאת ולשוטט ברחובותיה אלה והאחרים של עיר זאת או אחרת כדרך טבעית ומופלאה לשחרר את מחשבותיי מחדרי היומיום הצפופים בהם אנו חיים. זו היא אף הזדמנות מרתקת לבחון את תגובת העוברים והשבים לדו שיח הקולני אשר מקיים אדם עם עצמו.
שיטוטיי אקראיים לחלוטין ואינם תלויים בדבר או באיש, אך אני מקיימם לצד דוקטרינת שיטוטים מדוקדקת.
המקום והזמן אינם חשובים כלל, ובהתאם למצבי הקיים מחליט אני היכן אשוטט ומתי.
הרחוב הממשי אף הוא איננו חשוב כיוון שכדרך קבע נוהג אני להימצא במקום בו מחשבותיי נמצאות, ועל כן ובאופן טבעי לבלות שם את זמני.
השעה הייתה שעת צהריים מוקדמת ואני טיילתי לי להנאתי ברחובותיה של עיירה קולוניאלית קטנה. המדרכות היו מרוצפות באבן חלקה שסידורה הלא אחראי הותירן מחוספסות למראה ובלתי מתאימות לעוברי השב. המכוניות הישנות שפקדו את כבישיה המשתחרים לא נהגו כלל להקל על עוברי האורח, ואלה נצטמצמו לשולי הכביש בשל אותן המדרכות.
פני המקומיים היו מחויכים וטובים וכמעט בכל פינה יכול היית להבחין במוכרת ממתקים או בממרק נעליים חרוץ.
מרכז העיירה היה מעוטר בבימה קולוניאלית הולמת שנצבעה אין ספור פעמים בצבע ירוק כהה, ומעקותיה מעוטרים היו בעץ, מרפסות הבתים נבנו לרוב בצבע בורדו או חום והשתלבו באופן ארכיטקטוני משובב עם עמודי התמך השחורים שלהם. צחוק יושבי בתי הקפה ושאון המשוטטים השונים עלה בקנה אחד עם נגני הרחוב הרבים שניגנו בלדות חוזרות והיללו את הנדיבים שהבחינו בכובעם המצפה לתרומת הוקרה.
כיסאותיהן של המסעדות הקטנות נראו מזמינים ולא נוחים בעת ובעונה אחת, אך העובר לצדם נהג להתעלם מעובדה זו נוכח ניחוח תבשיליהן האורב לאפו.
מדי פעם בפעם חלף אופנוע מיושן שחריקת מנועו לא הותירה שום מקום לדמיון, אך תלמידות בית ספר מקומי שחלפו בשמלותיהן הקצרות, החזירו למתבונן האקראי את מנת דמיונו האבודה.
האוויר היה חמים ונעים, ורוח של סוף או תחילת האביב הביאה עמה ניחוח פרחוני.
על פי אותה הדוקטרינה שלי נהגתי לפתוח את שיטוטיי בהרהור על היום בו הפסקתי לעשן. למען האמת מעולם לא התחלתי לעשן או עישנתי בשלב כזה או אחר בחיי, אך המחשבה על האפשרויות הגלומות באותו יום רב החלטה קסמה לי מאוד.
אתם מבינים, סיגריה היא דוגמה נפלאה לתמצית מחשבתו של הסופר. היא התגלמותה של נקודת מבט מושלמת המביאה לידי ביטוי פרט קטן ובודד שמשנה באחת את משמעותם של הדברים כולם. אציג לפניכם דוגמה.
תארו לכם מסיבת קוקטייל מפוארת אשר מתרחשת באולם המבואה של בית מידות נאה זה
או אחר. התאורה המתוכננת בקפידה מקנה לאולם מראה מוזהב ומחמיא והמוזיקה הנובעת מן הפטיפון החדיש שבפינתו מלבבת את אוזני האורחים. מדי מספר רגעים מופיעים בדלת אדון וגברת מאן דהו עתירי רושם הלבושים במיטב מחלצותיהם שתוכננו כך שיראו אגביים ככל האפשר.
השולחנות הגבוהים הינם נקודת המשען למרפקיהם של החושבים, האוכלים והשוטים, ואלה עושים זאת בעזרת כל הטמון במגוון המתאבנים הנפלא, המוזר והמפוזר בקפידה על הבופה. מלצרים מיטיבי מראה ושיווי משקל מסתודדים בין האורחים, מותירים כוס מלאה בהגיעם ומעלימים כוס שהתרוקנה בהולכם כמעט באופן סימולטני.
השיחה של כל מוזמני הערב נעימה ושלווה, בעוזבה נוטעת באוזני המאזינים לה ספק אינטליגנטי בריא ומדומה. מדי פעם בפעם לוחש אדון זה או משנהו לאיזו עלמה, וזו מסרבת בנימוס שלא מותיר ספק להסכמתה.
באחד מקצותיו של החדר ניצב לו חלון גדול המשקיף אל שמי הלילה ועל החצר המטופחת שבקרבתו, ולצדו עומד אדם. הוא לבדו ובידו כוס יין. הוא עומד ומתבונן אל תוך הלילה הבהיר זמן ארוך מן המקובל.
אדם זה, לכל הדעות ולוחשי מוסר הרכילות, הוא אדם בודד, חסר כישורים חברתיים וככל הנראה אידיוט מבודד.
אך באם היה הוא עומד באותה הצורה, באותה התנוחה, באותו המקום ובאותם הזמנים והנסיבות, פרט לכך שסיגריה הייתה ממוקמת בין אצבעותיו, היו אומרים כולם...
"הרי לכם פילוסוף!..."
זו היא כאמור דוגמה מצויינת למדי לתמצית מחשבתו של הסופר. זו התגלמות חשיבותו של הפרט הקטן ביותר אשר נדמה לקורא כשולי, אך השפעתו על הדמויות, על השתלשלות האירועים ועל חשיבותם בעיניו היא רבה ביותר. ועל כן הקפדתי לפתוח את שיטוטיי במחשבה על יום גורלי זה, אבל אני סוטה...
