יעקב שטיינברג נמנה עם הדור הגדול של "התחייה" מראשית המאה העשרים, ונתייחד בין חבריו בראיית - עולמו הקהלתית ובסגנונו, שהוגדר בידו כ"מלים לא - נפתרות" ו"יצירות הלשון העיקשות". שירתו, שנחשבה כיוצאת דופן בזמנה, זכתה לתחייה שנייה: יותר מכל שירותיהם של בני דורו והתקבלה על לבותיהם של קןראים חדשים מתקופת המדינה. זהו סימן שיש בשירה זו סוגיות פואטיות ותמאטיות, המתאימות לטעם של ראשית האלף החדש. כוחה המתמיד תלוי בתואם האמנותי שבין ערכיה הצורניים לערכיה ההגותיים, שכולם נובעים מאותו גורם מכונן דו - קוטבי: מתח בין פיכחון הדוחה אשליות ונחמות ונוטה לייאוש, לבין כורח לאחוז בחיים ולחייב את הקיום בכוחה של איזו תקווה. מתח זה מכתיב נימה אישית ייחודית, קשוחה וסרבנית, ועם זאת כובשת לבבות. מאז ביאליק בראשית המאה ועד לחוקרים אקדמיים בסופה, החמיאו לשירה זו והרבו לעסוק בה. מונוגרפיה זו בוחנת אותה מחדש לאורה של תזה מקורית, הקושרת את ראייתו של המכלול ואת תפיסת הפרטים כחוקיות פנימית, הכורכת דרכי - עיצוב ועניינים תמאטיים כמקשה אחת. צבי לוז, חבר קיבוץ דגניה ב'. פרופסור אמריטוס לספרות עברית באוניברסיטת בר - אילן, פרסם מחקרי ספרות רבים, סיפורים ורומנים.

שם הספר
נפשו בכפו
שירת אברהם חלפי - מונוגרפיה
שירת ע.הלל
שירת אסתר רב
שירת יוסף צבי רימון