אם טום סטופארד הוא בדורנו אחד המחזאים הבולטים בדרמה העולמית, הרי "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים" היה המחזה שהעלה אותו, כמעט בן לילה, למעמדו זה. באפריל 1967 עלה המחזה על בימת התיאטרון הלאומי ב"אולד ויק" ונחל מיד הצלחה מסחררת. דמויותיו שאובות, כמובן, משקספיר, אבל נקל להבחין שצמד הדמויות המרכזיות טבוע גם בחותמם המובהק של אסטראגון וולדימיר, גיבורי "מחכים לגודו" של סמיואל בקט. גם רוזנקרנץ וגילדנשטרן מעבירים את זמן הציפייה בחידודי לשון, במשחקי שפה, בשעשועי וודויל ובחקירות הגותיות צמד החצרנים שעורר את דמיונו של טום סטופארד זכה לטיפול שולי בלבד בידי מחברו של המלט. במחזהו של שקספיר אין אנו יודעים הרבה על עברם של רוזנקרנץ וגילדנשטרן, פרט להיותם חבריו ללימודים של הנסיך, שהוזעקו בחשאי על - ידי המלך קלודיוס על מנת שיתהו על קנקנו של ידידם ויעמדו על פשר עצבותו המסוכנת. השניים מסתובבים בחצר אלסינור, מתבייתים על מהלכיו של המלט ואין להם חיים משל עצמם, סטופארד אינו משנה את הסיטואציה התיפקודית של רוזנקרנץ וגילדנשטרן, אלא שהוא מכוון אליה את אורות הזרקורים. האסטראטגיה הדרמטית של שקספיר מביאה את הצופים לחוות את עלילת מחזהו דרך עיניו של הנסיך, הרגע המרגש של מותו נופל על קהל הצופים כמין נמזיס שאינו מותיר מקום אלא לדומייה. מותם של רוזנקרנץ וגילדנשטרן, לעומת זאת, מדווח במחזה השקספירי ללא רגש, כבדרך אגב, כאילו אין המדובר בבני אדם כי אם בצמד חפצים חסרי משמעות, אבל דוקא עובדה זו מדגישה ביתר שאת את האירוניה שבניכורם המשווע מן העלילה, המשותפת בתשתיתה למחזותיהם של שקספיר וסטופארד. אין זו משימה קלה לעורר בנו ריגושים כלפי צמד מפסידנים נטולי יוקרה ונחותי מעמד, סטופארד משכיל להתמודד עם משימה זו. רוזנקרנץ וגילדנשטרן מצליחים לחרוג מתדמית של צמד חסרי זהות על פני המפה האבסורדית של המצב האנושי. נושא המוות, הנשזר כחוט השני בקו ההתפתחות של העלילה, מאפיין את מסעם של השניים אל קיצם הבלתי נמנע (מן ההקדמה)