1
היה זה ביום בו ירד היורה. מפלי מים אדירים כמו אמרו להטביע את היבשת ולהלחים שמיים במים כביום בראשית.
ליד מיטת השר הגוסס התקבצו שלושת בניו. שניים, התאומים, שערם אדום ומקורזל כשערו, והבן השלישי, הקטן, פניו חיוורות, שערו חלק ושחור כנוצת העורב — כשער אימו אשר נקרעה מהבית על ידי עבדי אביה, המלך, ביום שבו נולד.
התאומים כרעו ליד דרגש העץ, אזנם סמוכה על פי הגוסס. הבן השלישי עמד למראשותיו.
״באה השעה״ לחש לאט הזקן, ״עוד מעט אצא לדרך. אולי אשוב ואמצא את אימכם שם.״
האיש פלט אנחה עמוקה. ״מצווה אני כי תשרפו את גופי, והאפר תטמנו תחת האבן הגדולה שליד המעיין, שם טמנתי שליית אימכם שעה שגררוה עבדי המלך. לכם, בניי הראשונים, אני עוזב מחצית מטמוני לאיש. תמצאוהו קבור תחת שני השקמים אשר נטעתי לפני הבית בבואי הנה. מעולם לא אהבתם את האדמה הזאת — ורגלכם כבר נטויה אל מעבר לאופק. במסע הולדתיכם ובמסע יולדתם. אבק דרכים נטמע בנשימת אפכם הראשונה. אל תחמירו עם הבריות ויצליח האל דרככם.״
האב השתתק ועצם את עיניו. בטנו שקעה וריאותיו קרסו. הנשימה נמלטה מבעד לשפתיו המבוקעות ארוכה ושורקנית. אחר נסוגו שוב עפעפיו ואישוני עיניו נקבצו אל מצחו הקמוט, המצהיב. התאומים נסוגו. הבן הקטן סב על צד המיטה והניח ראשו על חזה האב.
״לך בני האחרון, ששערך חלק ושחור כשׂער אימך, לך בני עילם, אני מצווה את הבית שבו נולדת, את רגבי העפר שלימדוך לזחול וללכת ואת המים. אחיך ירחיקו נדוד ואתה תשמור את האבן הגדולה ומה שחתום תחתיה, ואת המעיין.״
אחר הדברים האלה הסב השר הזקן פניו אל הכר, ומת.
מיד קמו התאומים, השליכו את אחיהם הקטן אל המרתף ואת הדלת הבריחו בקורת עץ כבדה. היטב ידעו התאומים כי שערה אחת משער ראשו של אחיהם יקרה לאביהם משניהם גם יחד. נהיר היה להם שכול מה שימצאו בין שרשי השקמים, בטל בפני מה שטמון בוודאי בין כתלי הבית שהוריש האב לאחיהם הקטן.
שעות ארוכות נברו התאומים בכול פינות הבית. לוחות קרשים בלים מזוקן נבקעו, עכבישים ישישים הובהלו מרבצם, מרצפות נעקרו, רעפים שוברו — ולא נמצא דבר של שווי. אז פנו האחים החוצה. בגשם הסוער חפרו עד שנגלו שני סירי ברזל חלודים לפותים בין שרשי השקמים. לא יכלו התאומים לשלוף את הסירים, עד שאחזו בגרזינים ובמקושים ומוטטו את השקמים על פניהם.
שמש אפורה וקרה נטתה לשקוע. האחים, קודחים ממאמץ ומקור, ספוגי מים וטחב, שבורי ציפורניים, נטלו איש תיבתו תחת בית שחיו ובלי הבט איש בפני אחיו, בלי לומר שלום, פנו זה אל צד מבוא השמש וזה אל פני מקום לכתה. עד מהרה אספום צללי הדרך, נעלמו — ורחש הזהב המקשקש בסירים מזנב בהם.
*
ועילם נותר כלוא במרתף. שעה שאחזוהו אחיו בזרועותיו, דימה כי עומדים הם להורגו, אולם כאשר הוברחה הדלת מאחוריו, ידע כי יחיה.
נער שקול ובעל שלווה מיוחדת היה עילם. לחוץ פיו חתום, ולפנים נפשו מדברת. על עיניו נסוך כמין דוק ערפל, אך ליבו מחטט וחוקר. יושב בית היה — עד אותה שעה — אך מחשבותיו קלות כנף, גומאות יבשות וימים, משוטטות בעולמות רחוקים.
ימים רבים טרם עמד על כך אביו, עמד עילם על סודן של המילים. סיפורי מסע וגבורה רחוקים שזימר לו האב, התעבו ונחרטו בבשר הרך וברקמות המתרקמות. מאוחר יותר, כאשר חש האב שהתינוק מבין פירושן של מלים, חדל מספר באותן נפלאות רחוקות וארצות ללא שם. מאוחר מכדי לחזור ולקרוע את הנפש הרכה מן המרחבים, מן השדות הנצחיים של אהבה דמעות ודם.
גם אודות עצמו סיפר האב, עת לא ידע שהתינוק אורב למילים מתחת לעפעפיים דבוקים. לפנים היה האב שר ומצביא בחצרו של מלך גדול, שממלכתו משתרעת על פני ימים רבים, הרחק בצפון המושלג. יום אחד קם המלך להרוג את אביו של עילם — בגין בת המלך, היא אימו של עילם שהרתה לאביו בחשאי את התאומים.
עוד שמע עילם איך בסיוע ידיד עז נפש, ברח השר באישון ליל — בת המלך רכובה על הגמל לפניו ושלושים חזות נקורים וראשים ערופים של סוהרי המלך מאחוריו. כיצד נדדו השניים רדופים ומוחרמים על פני ערבות ומדבריות, כשדין מוות נגזר על כול מי שיושיט להם יד עזר. כיצד פילס האיש האמיץ דרכו בכוח הזהב והחרב, עד שחצה את שרשרת ההרים הסוגרת על העמק הזה, ובא אל כפר הרועים הנידח.
בשני שליש הזהב שנותר באמתחתו קנה האב מקלט, ואת השליש האחרון חצה לשניים וקברו בשני סירים תחת השקמים שנטע לבניו.
כול זאת ידע עילם, וגם ידע כיצד עמדה כול אותו זמן ייסורים ומחסור אימו, היא האישה חיוורת הפנים ושחורת השיער, וחיזקה את אביו בשתיקה ובמעש. סירבה להינתק ממנו ולהציל את נפשה, ומעולם לא דיברה באביה המלך ובעושר בית המלכות.
בעיקר חידד עילם אוזניו כאשר דיבר אביו באימו, אולם דווקא בה מיעט האב לדבר, וכאשר דיבר, הייתה שתיקתו ארוכה מדיבורו, ועילם ידע, גם לאביו נפש מדברת, והיא משיחה באישה, נערה יפה ואהובה שנקרעה ממנו — ואין איש יודע ואין איש חש, לבד מדמעה לוהטת החורשת דרכה בקמטי לחייו של איש זקן אל לחיו החלקה של תינוק קשוב ואילם.
2
רצפת המרתף רחשה מים ועילם הצטנף על קודקוד תיבת עץ הפוכה. נטול דאגה, רגליו משוכלות תחתיו וראשו זקוף. שתי יממות ירד הגשם ושתי יממות לא ירד עילם מראש התיבה. הוא לא חש רעב או צמא. גופו קפוא ורוחו משוטטת במישורים אחרים.
לבסוף חדל הגשם והמים קלו. העבים התפזרו ושמש חמה ומבטיחה בקעה ברקיע ושלחה קרניה מבעד לצוהר המרתף. עילם התנער כמשינה עמוקה. צמרמורת עברה בגוו וכאב קל ומעורר עלה בעצמותיו. לראשונה חש בצמא. הוא לגם מתוך כף ידו מים שעדיין נגרו מהכתלים, קירב את התיבה אל החלון המסורג והצמיד לחיו אל הברזל הקר.
ריח האדמה המתעוררת בא באפו כניחוח משכר. מכול הריחות שבעולם לא ידע עילם ריח כה עצוב ומעורר געגועים ותקווה כריח הגשם הראשון במחטי האורן. באוזניו עלה קול פעיית העז הקשורה בדיר. מים וחציר בוודאי אינם חסרים לה, גם מעונה יבש — רק החלב שלא נחלב לוחץ וניגר מעטיניה.
כפר הרועים התרפק על שלוחת מדרון. המים אשר נקבצו לפלגים רבים שטפו מטה לעמק. עד מהרה שבו הדשאים לזקוף ראשם ולהבריק בירוק עז, רחוצים וטהורים. אנשי הכפר שהיו שרויים שתי יממות במצור, פרצו מן הבקתות הנמוכות לברך על הברית הישנה, ברית האור והחום.
שלושה נערים עלו בדילוגים בשביל העיזים הצר שמול חלון המרתף, כמטחווי צעקה. עילם תחב שתי אצבעות מעוקלות לפיו, ולקול שריקתו ירדו הנערים למרתף והסירו את הבריח מעל הדלת.
הלך עילם לחלוב את העז. סילוני חלב חם וריחני שסחט היישר אל גרונו, ירדו אל חדרי בטנו כרפואה. אחר פנה אל חדרו של המת. נטל את הגופה ושרפה על המוקד. האדמה למרגלות הסלע שבפי המעיין הייתה לחה ותחוחה. חפר בה, ועד מהרה נחשפה קופסת נחושת קטנה, ירקרקה.
בתוך הקופסה היה מונח שקיק עור קטן. פיתח עילם קישוריו של השקיק ואל כף ידו נשרה טבעת זהב־לבן דמוית נחש, ולנחש עין אחת של אבן־אודם. שעה ארוכה נעץ עילם עינו בעין הנחש ואחר השיב את הטבעת אל השקיק אותו טמן בקפל נסתר שבאבנטו.
הוריד עילם אל הבור את כד החרס ובו האפר שאסף מעל למוקד וכיסה את החפורה.
# # #
כול אותו חורף ישב עילם בבית. בימי סופה אסף רגליו תחתיו מול האח המבוערת, בוהה בריצוד הלהבות והוזה בהקיץ. בימים בהם זרחה השמש היה משוטט בגבעות, מריח בפרחים, עוקב אחר נמלים וחגבים, וממלא ריאותיו אוויר פסגות.
לפעמים היה חולם על אימו. רואה את פניה החיוורות העטורות שיער שחור, ואת עיניה האפורות העמוקות, מביטה בו בשקט, שפתיה נעות והיא כמו לוחשת: ״עילם, עילם, בני, בני עילם.״
פעם נגעה בלחיו באצבעה העדויה בטבעת הנחש, וצריבת אותו מגע נשא עילם על פניו ימים רבים. שעות רבות היה הוגה בה, בתקווה שתשוב ותופיע בחלומו. היה מאמץ כול כוחות נפשו להעלות תמונתה לפניו, אך התמונה — שהייתה כה ברורה בשנתו — הייתה מתפוגגת בהקיץ לאלפי רסיסי אור וצל.
נדירים היו החלומות ואחריהם היה עילם מתהלך ימים רבים נבוך ונסער. פעמים היה החלום ממלא זרועותיו כוחות אדירים, עד כי חש כמו ניתקות רגליו מהאדמה, ופעמים, ממלאו החלום חוסר אונים וייאוש.
פעם חלם והנה הוא דוהר על סוס לבן, חוצה יער אטום ואפל. פתאום כמו יוצאות עיניו מארובותיהן וממריאות מעלה, מעל לצמרות העצים, והוא רואה בצידו האחר של היער פרש אחר רוכב על סוס שחור כפחם, גלימתו הכהה מתעופפת אחריו כציפור גדולה. ועילם יודע לפתע — אם ישיג הוא בסוסו הלבן, תחיה זו היקרה לו מכול, ואם ישיג הפרש השחור — תמות. נועץ עילם דורבנותיו בבשרו של הסוס, אש ניתזת מן הפרסות ומאירה את חשכת היער. דוהרים שני הפרשים והיער נקרע לפניהם בדממה. זיעת גבו של עילם נמהלת ונמסכת בקצף הניתז מפי הבהמה, ולפתע — כך נדמה לעילם — שוב אין הוא מתקדם כלל, ואולי רק עצי היער נעים ובורחים מפניו. עילם מבקש לצעוק, לשאוג — והוא ניעור במיטתו השטופה מים, חזהו משותק ולבו מפרפר.
לפעמים מהרהר עילם בחיים ובמוות, ומחשבות אלה לפעמים מכאיבות הן ומטרפות אף יותר מהחלום. שוכב עילם על גבו במערה היער, מתבונן בגבעולים הנושקים ללחיו. צד בזווית עינו נמלה הגוררת זרעון בעיקשות מלומדת בת אלפי שנים. חגב מנתר ופורש לשמש כנף צבעים שקופה. פרפרים אלמים ומהודרים, שאינם יודעים כי זה יומם האחרון, לוטפים לגביעי הפרחים במחושי קטיפה. שוכב עילם ומהרהר: ממתי כול זה, ומהיכן, ועד מתי... ולאן... ולאיזו תכלית.
המחשבות נפתלות ומסתלסלות, הולכות ובאות, מתערבבות כפקעת חוטי המשי שאין לה התרה ופתרון. לפעמים תועות המחשבות עד שולי הנפש ממש ולבו של עילם יחשך עליו. לעיתים נדמה לו כי מצא דבר־מה לאחוז בו. תורן נקרה לו בלב הסערה, קרן אור. והוא אינו יודע לפרש את האור או את החושך, אך החלטה מבכּירה בליבו. הקושיות אינן חייבות להתיישב כבר היום, ואם אינן מתיישבות — אין משמע שאין התשובה קיימת ובנמצא.
העולם רחב ועמוק, מלא פלאים ופליאות, מקומות ואנשים שאף אינו יודע לקרוא בשמם. עילם מישיר מבטו אל האופק, והאופק סגור בטבעת הרים גבוהים. אולם מבטו של עילם חודר מבעד לסלעים והוא רואה ארצות רחוקות ועלילות קסומות — שם ימצא תרופה ומרגוע לסערת רוחו ולגעגועיו. שם הגבורה, התהילה והנצח — ושם נמצאת גם אימו.
ככול שמתרחב מבטו של עילם, הולך העמק וצר. הכפר מצטמק והופך נקודה במרחב, ואין בו עוד מקום מספיק לעילם, והוא יודע שעליו לקום וללכת.
יושב עילם על תלולית עפר ומביט באיכרים וברועים השלווים השבים מן השדה, עדריהם וטַָפּם כרוכים בעקביהם ונשותיהם ממתינות פתח הבית. מאושרים הם, אולם הוא אינו מחפש את האושר הזה. אינו חפץ בו. האושר הזה מפחיד אותו. הוא חש ויודע שהוא שונה. חש בדחף ויודע שעליו לקום וללכת — שאם לא כן, יחלה וימות.
יום אחד נקלע עילם על סף צוק סלע ענק. מצוק תלול היורד אל לב העמק. בשמיים, זוג נשרים חג כתלוי על בלימה. ניגש עילם אל שפת המצוק, בהונותיו נושקות לקיר, גופו נטוי מעל לתהום. עמד והתבונן בציפורים.
השמש נטתה לשקוע ועל גלגלה האדום המהביל, נראו הנשרים כשתי נקודות שחורות הצפות אנה ואנה. עמדה דממה, עד שיכול עילם לשמוע הלמות הדם ברקותיו. עיניו הסתמאו באור השמש וליבו רחב. דחף עז גאה בו לפרוש זרועותיו ולעוף כציפור, קל ודומם, גבוה ומאושר. כפות רגליו התקמרו ושריריו נמתחו עד אחרון סיביהם. רטט עז אחז בו, פניו חוורו והזיעה ירדה בטיפות גדולות ממצחו ומקווצות שערו שדבקו לכתפיו הערומות. הרעד גבר והפך טלטלה עזה. חש עילם כיצד גופו מרקד מעצמו על פי התהום, מבקש כול איבר ואיבר להינתק מן השלד ולהמריא לשחקים. עיגולים שחורים וצהובים הסתחררו מול עיניו של עילם. עקביו גאו וזרועותיו נמתחו ונפרשו מעל כתפיו. כך עמד, אחוז עווית ותזזית זמן שאת משכו לא ידע — עד שנפל, צנח מתעלף וכפות ידיו הריקות שמוטות אל התהום.
זמר נודד עבר שם וכך הוא שר:
הציפורים הגדולות,
הציפורים הגאות,
עיניהן פעורות וגרונן מלא.
מכות הן בכנפיהן הגדולות,
מבקשות לעוף —
אך רגליהן נעוצות באדמה.
*
שלוש דרכים היו יוצאות מן הכפר. זו הנמתחת במישור — דרך הסוחרים, בה היו עוברות לפרקים שיירות גמלים עמוסות לעייפה בקסמי המזרח ובחידושי המערב. הדרך היורדת אל העמק הירוק, ארצם של האיכרים, עובדי האדמה, והדרך השלישית, צרה ומפותלת, מעפילה אל פסגות ההרים, אל ארצם של השבטים הלוחמים, מקום מאורות השודדים.
עילם עמד על פרשת הדרכים ולא ידע באיזו דרך יבחר. פגע בו הלך עטור אבק וכינורו מופשל על כתפו. אמר לו: ״רואה אני סנדליך חדשים וטביעת רגלך באבק חלקה ככף רגלו של תינוק. הצעד הראשון במסע, חשוב ממאה אלף צעדים שיבואו אחריו. מה תשורה תיתן למשורר נודד תמורת עצה השווה מאה אלף צעדים?״
״אבי מת,״ השיב עילם, ״והוריש לי בית ושדה. שלך הבית והשדה, וגם עז חולבת יש שם ושחררתיה. ודאי לא הרחיקה לכת.״
״טוב התשלום,״ הסכים ההלך, ״וטובה העצה אשר אני נותן לך. בעיניך ראיתי כי אין אופק למבטך. עלה בשביל, טפס בהר, על בקתת אוֹג הזקן תשאל. מיום בו חוסמה חרב ראשונה באש ובמים, מאז ניצח בראהה האגדי את הנצח, לא התהלך לוחם גדול ממנו על האדמה. לא ידעתי שער טוב לעולם מדלת בקתתו.״
הלך המשורר לתפוש את העז, ועילם פנה לטפס בהר.
שעות רבות טיפס עילם ולא הביט לאחור. כאשר סב לבסוף, נדהם לראות את כפר הולדתו, עולמו הקטן, מבצבץ מבעד לאד וערפל, ככתם אדמדם הנטמע בצלע הר שכיפתו מושלגת. אותו רגע דימה עילם עצמו כקוסם, שהרי כול הנוטל את גורלו בידו ויוצא אל הלא־נודע, משול הוא לקוסם ההופך במחי־יד מציאות מוצקה ומוחשית לאד וערפל של תקווה.
עילם היה להוט ומשלוהב מכדי שיחוש חרטה או חרדה. הדם ההולם ברקותיו שטף מראשן כול דאגה. כאשר עצר בשנית והביט לאחור, שוב לא ראה דבר מלבד עננים וברק השמש הנשבר בהם. עולמו הישן נמוג, נעלם וצלל לתהום.
יומיים צעד עילם ללא הפוגה ולא פגש בנפש חיה, זולת נער תפוח עיניים, רועה עיזים, אשר סר מפניו והורה לו בשתיקה את הדרך אל בקתתו של אוג.
שני לילות ישן עילם תחת כיפת השמיים כשהוא מצטנף תחת יריעת עור דלה שנשא על שכמו, ולבוקר השלישי בא עייף וכואב לפני בקתת הלוחם.
