“תמיד נחמד לגלות ספר שאין עליו עדיין סקירה באתר, ולהרגיש חלוציות רבה בכתיבה עליו. לא תמיד הסקירה הזאת נצרכת, היות ויש ספרים שיותר עדיף להם ככה, להישאר בתהום הנשייה השכוח. ולפעמים יש התלבטות. את הספר הזה רציתי להזניח. לדפדף אותו הלאה. לא על כל ספר שקוראים חייבים תמיד לכתוב, אתם יודעים. אלא שאז הגיע לידי ספר של ג'וג'ו מויס. ובכן, אם "הנערה שהשארת מאחור" זכאי ללא פחות מ-45 סקירות באתר הזה, הרי שאין שום סיבה לקפח את "מסע סנטימנטלי".

כמו "הנערה שהשארת מאחור", גם הספר הזה כורך סיפור רומנטי, מלחמת עולם, סיפור אהבה מהעבר, ואמנות. אלנה סטיוארט כותבת, דיוויד בן הזוג שלה מצלם, וביחד הם שוקדים על פרוייקט של תיעוד טייסים בריטים שנלחמו במלחמת העולם השנייה. למה דווקא טייסים? אין לאלנה תשובה מספקת על זה. אבל זה פרוייקט, הוא זוגי, היא נהנית ממנו, וזהו. זה הרקע, והוא מספק לאלנה התמודדות במקביל עם עבר, הווה, ועתיד. העתיד צץ בדמות הריון לא מתוכנן, אבל כדרכם של הריונות מהסוג הזה הוא גם לא-לא מתוכנן. ההווה הוא הנטייה של דיוויד לסכן את חייו ולנסוע לאיזורי לחימה מסוכנים. הפעם זה בוסניה, ולא בטוח שזו לא תגובה אינסטינקטיבית לגילוי ההריון ולהתמודדות האישית שלו עם בשורות מהסוג הזה. העבר נראה ברור, שכן אלנה עוסקת בפרוייקט היסטורי שכל כולו עבר. אלא שלפתע היא מוצאת את עצמה בביתו של מאהב ותיק של אמא שלה. אחד שהיא לא ידעה בכלל על קיומו.

אין ספק שהיה אפשר לכתוב את הספר בצורה ממוקדת יותר. השאלה החשובה היא מה באמת היה בין אמא של אלנה ובין הטייס הותיק, ומדוע הקשר ביניהם נקטע וגרם לכל אחד מהם להתחתן עם מישהו אחר ולגור בארץ אחרת. אין ספק שסיפור החיים של דיוויד מוגזם בדרמטיות שלו: גם יתום משני הוריו, גם חזה בהתפוצצות שהרגה את האפוטרופוס שלו, וגם התחיל באותו זמן קריירה שלמה של צילומי פיצוצים, גופות מרוטשות, ואנשים בלחימה. אבל כל זה מילא. הספר מעלה את החרדות הבסיסיות שלנו בדבר החיים והמוות, והדרך שבה מלחמה מעצימה אותם. וזהו. לא ספרות מופת, אבל ממוקד בהרבה מהספר "הנערה שהשארת מאחור" ולטעמי גם טוב יותר. תעשו עם המידע הזה מה שתרצו.”