“אולי זה יישמע לכם מזוכיסטי, אבל לקרוא את פרנק מק’קורט מתבכיין על ילדותו האירית הקשה, הפך למעין אזור נוחות עבורי. כשהוא מתלונן, אני מתעודדת.

ההתחלה היתה מהנה. ילד אירי ובור, אפילו קצת מגוחך, פוגש כומר משעשע בספינה, בדרכו להגשים את החלום האמריקאי. הוא הולך איתו למלון, מתקלח ומתנגב בשטיחון שעל הרצפה בחושבו שאלה המגבות בהן משתמשים האמריקאים המתוחכמים. לבסוף, בורח מהמלון כשהכומר חושף בפניו, לאחר גמיעת בירות בקצב של בדיקות קורונה, נטיות הומוסקסואליות שאף כנסייה לא יודעת להעריך עד עצם היום הזה. איכשהו, ממצב של עוני קיצוני, הוא מצליח לבנות לעצמו חיים יציבים בעיר ניוארק ואף לתמוך כלכלית במשפחתו. את הסצנות ומה שביניהן, הוא ממקם בעדינות על מחצלות מעוטרות ברחמים עצמיים.

בואו נתנהג כמו האחיין שלי כשהוא מנסה לאכול פיצה, ונפרק את זה לגורמים:
אז עוני זה קשה, פרנק, אני יודעת. כל אדם ששומע את המבטא שלך גוזר עליך עתיד שכולו בגילופין או מציין את מוצאו האירי הרחוק. ואז התחלת לעבוד כמורה. התלמידים לא מקשיבים לך - נו, מה חדש. לא נשאר לך על מה ליילל אז אתה מתאר ישיבות ארוכות בברים עם אנשים הזויים שניתן למצוא בכל בר באמריקה. המשפחה שלך מעצבנת אותך עם האיריות שלהם והאהבה למולדת - רגע, מה? נו באמת, פרנק.

ואז קרה משהו. אט אט… ממש כמו הביקורת הזאת, הטעם אבד והתכלה. הרחמים העצמיים נמתחו כמו מסטיק בין עמודים ארוכים ומייגעים. הבעיות, שבהתחלה עשו רושם כלשהו, הפכו מעוררי צחוק, שלבסוף גם הוא הפך הדרגתית לגלגול עיניים.
כל זה, ובכל זאת נהניתי. מה אוכל לומר, קשה לצאת מאזור הנוחות.”