שירת החול העברית החלה להיכתב בשלהי המאה התשיעית בהשפעת השירה הערבית, לאחר שזו כבר התגבשה כשירה חצרנית המקדשת את תענוגות החיים, אך יחד עם זאת ממשיכה לשמר רבים מן הערכים שאיפיינו אותה בראשיתה בתקופהת הג'אהליה. השירה העברית נכתבה אפוא על פי כללי השירה הערבית הן מבחינת התכנים הג'אהליים והחצרניים, הן מבחינת הפרוזודיה (משקל וחריזה) והן מבחינת התפישה הלשונית והמרקם הרטורי. מכאן, שאין כל אפשרות להבין את השירה העברית לאשורה בלא שתעומת עם השירה הערבית שממנה הושפעה ושממנה נטלה ערכים רעיוניים, צורניים, פואטיים ולשוניים בלא גבול, עד כי יש המגדירים אותה - אמנם שלא בצדק - כשירה המתייחדת מן השירה הערבית בלשונה העברית. אך המפתח לפיצוח מהותה של השירה העברית בימי הביניים אינו רק בחשיפת קשריה אל השירה הערבית ובהגדרתם, אלא גם, ואולי יותר מכך, באיתור מאפייניה הייחודיים, שבהם התגדרה בעקשנות נוכח השירה הערבית. תפישה ביקורתית חדשנית זו היא עיקר עניינו של הספר, והיא המקשרת כחוט השני בין פרקיו השונים המציגים את הסוגות הצורניות והרעיוניות של השירה העברית בימי הביניים.