אירה יאן היתה הציירת "העברית" הראשונה. בעודה מציירת את דיוקנו של ח"נ ביאליק ומאיירת את כתביו, היא התאהבה בו עד כלות, והחליטה לשרוף למען אהבתה זו את כל הגשרים: היא עזבה את בעלה, את ביתה ואת תרבותה, ונסעה לפלשתינה - א"י של ימי העלייה השנייה בתקווה שהמשורר יבוא בעקבותיה. ידידי ביאליק ושומרי עיזבונו הסתירו בקנאות את פרשת חייה ומותה, מחשש פן ייפגעו מעמדו הציבורי של "המשורר הלאומי" ורגשותיה של מאניה רעייתו. במלאות מאה שנה להולדת ביאליק נתפרסמה אמנם פרשת אירה יאן ברבים, אך עד לאחרונה לא הותר פרסומו של צרור גנוז ובו עשרות מכתבים נואשים שכתבה הציירת למשורר. מכתבים נרגשים אלה, הרואים כאן אור לראשונה בתרגומה של לילה הולצמן, שופכים אור חדש על יצירת ביאליק, ומגלים אחדים מסודותיה המוצפנים. מקובל לחשוב שפרשת אירה יאן לא הולידה אלא שני שיר פרדה נאים ("הולכת את מעמי" ו"לנתיבך הנעלם"). מתברר כי עקבותיה ניכרים ביצירה בכל אתר ואתר, למן שנת פגישתם הראשונה של השניים בקישינב (1903) ועד ליום מותו של המשורר (1934). ספרה של זיוה שמיר עוקב אחר רישומה של פרשת אירה יאן ברחבי היצירה הביאליקאית לסוגיה ולתקופותיה, ומגלה פנים חדשות ביצירות נודעות כדוגמת שיר האהבה "הכניסיני" והסיפור "מאחורי הגדר", "שירי העם" ואגדות "ויהי היום", הסיפור האחרון ("איש הסיפון") והשירים האחרונים ("פרדה", "דבורת הזהב" ועוד.) פרופ' זיוה שמיר מהחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל - אביב פרסמה עד כה שבעה חיבורי מחקר על יצירת ביאליק, ושלושה ספרים על השירה המודרניסטית (אלתרמן, רטוש). כן כתבה מאות מאמרים ורשימות וערכה ספרים רבים.