השנה הראשונה של שארית חיי הוא מסמך אנושי מטלטל מצד אחד ומנחם ומחנך מצד שני.
מתוארים בו בפירוט, בלשון עניינית וחודרת וללא שמץ הצעצעות, מצבים, עובדות ותחושות שעוברת אישה באמצע הפריחה של חייה, המגלה שלקתה בסרטן אלים: והאופן האיטי, המהוסס בהתחלה, מכאיב אך נחוש, שבו היא מתגברת על המחלה ועל האימה.

במילים מאופקות מאד, אך חודרות בכנותן, מתארת הכותבת שלב אחר שלב את תגובות ה"ראש" הראציונליות מול האימה שעולה מן ה"בטן", אך את הנתק שיש בתחילה בין שתי התגובות ואת המאבק ביניהן.

יש לכותבת יכולת נדירה לדווח על תחושות אישיות ועמוקות, אך גם לראות את עצמה ואת תגובותיה במחוץ, לשפוט אותן ואת הסביבה בחדות ובכנות.

וזה מה שעובר אל הקורא: הכנות והכוח.
הוא מאמין לסבל ולכן הוא מאמין לאפשרות, שנראית בהתחלה דחוקה, להתגבר.