“כבר סיפרתי מעל דפים אלה על מקומו של הכדורגל בחיי. בפראפראזה על משפט נפלא שאמר שגריר פורטוגל בישראל, אני מרגיש שנכשלתי בחיי כי לא הפכתי לכדורגלן מקצועי.
הייתי שחקן לא רע (אל תגלו, אבל אני מתאמץ להיות צנוע. הייתי שחקן מעולה:) ובמשך כל שנות נעורי ראיתי את עצמי עושה בחיים את מה שעושים גיבורי הספר הזה - חי עבור כדורגל.
אבל ב-1985 הייתי בן 18. ואני קיבוצניק. וצירוף העובדות הללו קבע שאם אתה בריא בנפשך ובגופך - אתה הולך לסיירת.
הלכתי.
וזהו, מאז נשאר לי רק החלום הלא ממומש והידיעה המוחלטת שגם היום, בגילי, אני יכול לשחק בחצי מקבוצות ליגת העל.
הספר הזה הוא בדיוק על זה - על החלום שחולמים כל כך הרבה אנשים, להיות רק דבר אחד בחיים: שחקן כדורגל. בגלל זה הוא אחד מהתנ"כים שלי ויהיה כך כל חיי, עד לגלגול הבא, בו לא מעניין אותי כלום - אני אהיה שחקן כדורגל מקצועי.”