הוא היה אבוד. איכשהוא הוא איבד את דרכו בילדות. מהיכן אבוד? ממה אבוד? ובכן, עוד תראו. לא מדובר במישהו שאובד במבוך של רחובות בתוך עיר ימי - ביניימית פתלתולה. חוסר ההתמצאות שלו, בלבולו, נשאו אופי מייאש ומאמלל יותר, מאחר שהוא לא הבין ממה אבד. הילד היה בגפו, באמת לבדו, בלא אב או אם, בלא משפחה, בלא בית - בלא דבר משלו. כל יום, מעלות השחר אשר העיר את המטרופולין מתרדמתה, צפה בעולם חולף לידו. לא היה די טעם להמשיך הלאה. לא היה לו איש לאהוב ולא מישהו לצחוק עמו או לחלוק עמו את סודותיו הכמוסים ביותר. לא היה לו אף לא זיכרון קסום אחד, אף לא דבר מקודש אחד, שיוכל להחזיק קרוב ללבו. ואז, יום אחד, בהשראת חלומותיו על שמחה וקסם, הוא נמשך ונסחף לחיפוש אחר כוח ואושר לעד. זה היה חיפוש אחר משמעות, חיפוש אחר אהבה - ההצדקה למכלול קיומו. כך נפתח מסע ההתעוררות שלו - מסע שהוליכו מתוך גבולות חלומותיו אל עולם של תוהו ובוהו ובחזרה אל מקום שבו החלומות אכן מתגשמים.