החתונה שלנו התקיימה בקומה העליונה של הקניון במסעדת בשר דרום אמריקאית. היינו הסועדים היחידים. הטבח עבד ברקע. המלצרית רשמה את ההזמנה והמתינה ליד הטבח. האבנר שהכרתי עד אז היה אמור למסור לי את הקופסא, ומקסימום לצרף נשיקה. אבל אתה כבר היית אבנר חדש, ואני כמעט שלא חשתי בתהליך השינוי האיטי. בעדינות פתחת את הקופסה. ביד שמאלך אחזת בכף ידי הימנית. השחלת את הטבעת על אצבעי, הבטת בעיני, ובקול יציב אמרת את המילים שלא ייאמנו: "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל." רטט של התרגשות טלטל אותי. כמעט שלא יכולתי להביט בך, בזוהר שבעיניך. עיני נצמדו אל הטבעת שעל אצבעי, ואת פני כבשתי בכף ידך, שפתי נצמדות לאצבעותיך. האבנר שעדיין היית לא יכול היה לעמוד בגילוי סערת הרגשות. כששחררתי את ידך, וכבשתי את פני בידי, קמת ויצאת מן המסעדה. כשחזרת אחרי כמה דקות כבר שלטת ברגשותיך. אך עיניך היו כל כך רכות ולחות. שורות אלה נכתבות חודש לאחר שעזבת. הטבעת עדיין על אצבעי. אחרי כל השקרים והניתוק, ההגיון אומר לי שלא צפוי לנו עתיד משותף. אבל הלב יודע שאם תחזור, אם תבוא ותאמר שאתה רוצה להשקיע בנו, אני אקבל ואסלח. אני עדיין האשה שלך, אבנר. זה מה שאני רוצה להיות. זה מה שרצינו שנינו.