“בביקורת הקודמת שלי הכרנו את ההנאה שבקריאה השנייה. כעת, אנו עומדים לגלות גם את הצד הפחות נעים שבדבר. את הצד שלא נעים כל כך לדבר עליו, אבל אין מה לעשות, מוכרחים. פשוט מוכרחים.
כמו בכל ספר בסדרה, גם אחרי "מאה שנה" שלא נגעתי בסדרה הזו, אני עדיין יכול לזכור את הכל בעל פה. המשפט הבא עלול להכיל שברי ספוילרים ובגלל שאני כזה עצלן ואין לי כח להדגיש כל דבר אז הפעם אני לא מדגיש ופשוט תצטרכו להיות מוכנים לזה נפשית
אני זוכר את ההתנפחות של הדודה מארג', את הסוהרסנים המפחידים, את שלל משחקי הקווידיץ', את בקביק ההיפוגריף, את גילוי העתידות, את המעבר בזמן ויותר מכל: את סיריוס בלק. או ליתר דיוק: את הידיעה מראש בקשר לגילוי המפתיע בסוף הספר שסיריוס בלק חף מפשע.
ידיעת הסוף גרמה לתופעת לוואי הרסנית ומסוכנת ביותר: הקריאה החוזרת גרמה לי לצרוח על הארי בקולי קולות ולהגיד שהוא פשוט אידיוט. להגיד לו שסיריוס לא ביצע שום פשע והפושע האמיתי הוא פיטר פטיגרו אבל כלום לא עזר: כצפוי, הארי פוטר המעצבן והנאד נפוח הזה, לצערי הרב, נשאר אותו הארי פוטר מעצבן ונאד נפוח כמו פעם (רק שבקריאה ראשונה לא חשבתי עליו דברים כאלו) והוא שוב חושב שסיריוס בלק הוא פושע ושהוא בעצם הגורם העיקרי שעזר ללורד וולדמורט לרצוח את ההורים של הארי ובלה בלה בלה...
אבל סוף טוב הכל טוב: לבסוף, הארי פוטר מצליח לגלות את האמת על סיריוס בלק ואני כבר פחות כועס על פוטר אבל אני עדיין חושב שהוא הקשיב לי מאוחר מדי ושאם הוא היה מקשיב לי עוד מההתחלה, הוא היה יכול להנות משנה רגועה לשם שינוי לעומת שנות הלימוד האחרות (שבמהלכם הוא עבר הרבה מאוד סכנות נוראיות) ושהשנה, הדבר שהכי אמור להטריד אותו (מלבד אולי לימודים, משחקי קווידיץ' ומריבות עם מאלפוי וסנייפ שזה שום דבר לילד מיוחד כמו הארי פוטר) זה עכברוש קטן, תמים ובלתי מזיק בשם סקאברס.
זו פשוט בדיחה!
אבל בשורה התחתונה: כמו כל הספרים בסדרה, גם מהספר הזה לא יכולתי שלא להנות: הדמויות הנוסטלגיות, העלילה המפותלת ורבת התהפוכות והכתיבה המדהימה שכאילו נכתבה בידי מכשפה (טובה אבל!) פשוט הצליחו לרגש אותו שוב ושוב.
ויודעים מה? זה דווקא די נחמד לפעמים לדעת את הסוף לפני כולם. בנוסף, צרחות הזעם שלי כלפי הארי פוטר (שנעשה בהם שימוש לאורך כל העמודים בספר עד הסוף) מילאו אותי בהרבה הרבה אנרגיה ואדרנלין.
וריגושים זה תמיד דבר טוב, לא?
^^”
