“לפני עשור בערך התפרסם שבדרום-קוריאה החליטו מיליוני אנשים להקדיש זמן ללימוד התלמוד, זאת בעקבות המסקנה שאליה הגיעו שהחכמה של העם היהודי לדורותיו טמונה בין דפי החיבור הייחודי. התלמוד אינו חיבור אישי, נכון יותר לומר שהוא חיבור של אומה שלמה, אומה שתרבות הלימוד היא נר לרגליה מאז אז היותה לגוי. שותפים היו בו מאות חכמים (האמוראים) שפעלו בתקופה של 350 בערך, ואף שעריכתו הסתיימה במאה ה-5 ככל הנראה, אופן העלאתו על הכתב ותפוצתו בעולם היהודי עדיין לוט בערפל מסוים.
זה כמובן לא המקום להרחיב על התלמוד, אך כל מי שהתנסה בלימוד החיבור הזה מיד מרגיש שיש בו משהו שאין בשום חיבור אחר, עתיק או מודרני, יהודי או שאינו יהודי. זהו ספר שאין לו אח ורֵעַ לא במתודה, לא בתכנים, ולא במורכבות. ספר שיש בו היבט כפול, משפטי וספרותי, מדריך הלכתי מעמיק ו"ספר מופת בעל מגמות אמוניות, אתיות וחינוכיות". ביאליק, שידע דבר או שניים על התלמוד, התפייט שהתלמוד הוא "בית היוצר לנשמת האומה".

"אף על פי שהנסיבות ההיסטוריות לכך אינן ידועות, מוסכם על הכל כי לאחר חתימתו הסופית של התלמוד, אי שם במאה השישית, נשללה האפשרות לחלוק במישרין או בעקיפין על קביעות שהוכרעו והוסכמו על ידי האמוראים לדורותיהם, כפי שבאו בתלמוד, ומאז ואילך הפכה הפרשנות לאמצעי היעיל היחיד להתקדם עמו בהתאמת ההלכה למציאות המתפתחת" (עמ' 14). ואף על פי כן, מהמאה ה-5 ועד המאה ה-10 לא ידוע כמעט על שום חיבור פרשני שיטתי לתלמוד, ועד אז הלימוד היה כנראה נחלת תלמידי חכמים מובחרים. הפרשנות של התלמוד והסקת המסקנות ההלכתיות היו נתונות באותו זמן באופן כמעט בלעדי בידי גאוני בבל, שהיו בעצם ממשיכי דרכם של האמוראים מחברי התלמוד, ואלפי שאלות נשלחו מכל קצווי תבל אל גאוני בבל שהיו הסמכות הבלעדית לפסיקת ההלכה.
בעקבות שינויים פוליטיים, כמו הפיצול הפוליטי בעולם האיסלם, דמוגרפים, כמו הגירת חכמים מבבל לצפון אפריקה ואירופה (שבא לידי ביטוי בסיפור "ארבעת השבויים" הידוע), ותרבותיים - מעמדם של גאוני בבל הלך ופחת ואת החלל החלו למלא גדולי התורה שבשאר ארצות הגולה: צפון אפריקה, ספרד, צרפת, גרמניה ואיטליה.

הספר הנוכחי מתרכז בפרשנות הקדומה של התלמוד, כלומר מסוף תקופת הגאונים במאה ה-10 ועד שנת 1200 לערך. העיסוק העיקרי הוא באישים וביצירה שלהם, אך גם בהבנת התקופה, בהשוואה ללימוד המערבי. פרק נרחב מוקדש להשוואה המתבקשת בין לימודם של בעלי התוספות מתלמידי רש״י וממשיכיו, לבין הקמת האוניברסיטה הראשונה בפריז באותה תקופה. תא-שמע משתדל להתייחס לכל פרשני התלמוד הידועים, כמו רש"י ובעלי התוספות בצרפת, רבנו חננאל והרי"ף בצפון אפריקה, רבי שמואל הנגיד והרמב"ם בספרד, הראב"ד בפרובנס ובעל "הערוך" מאיטליה. אבל גם עם אישים עלומים, שפירושם ידוע רק מכתבי יד בודדים או מתוך שרידים מן הגניזות השונות (בעיקר מן הגניזה הקהירית) כמו רבי זכריה אגמתי מצפון אפריקה או רבי שלמה בן היתום מאיטליה.

זה ספר מחקרי-אקדמי, אבל תא-שמע כותב באופן בהיר, קריא ומושך, ומי שהנושא קרוב ללבו ימצא בו אוצרות, וידע רב. אצטט רק מעט מתוך דבריו על פירוש רש"י, שאמנם אינו מייצג את כל הספר, אבל יש בו כדי להתרשם מלשונו ומסגנון הרצאת הדברים: "לרובו הגדול של התלמוד קיים בידנו פירוש רש"י, ואנו עומדים משתאים מול המפעל הגדול והיחיד במינו. מתחילת פרסומו זכה פירוש רש"י למעמד מיוחד על פני יתר פרשני התלמוד, לזמניהם ולמקומותם, וזאת בהסכמת קהל הלומדים כולו, חניכי בתי מדרש שונים ומגוונים, במזרח ובמערב... מאז הדפסת הגמרא הראשונה בשונצינו בשנת 1484, לא נדפסה ולו גמרא בודדת אחת בלא פירוש רש"י שעליה, וזו תופעה יחידאית בתולדות הדפוס העברי. מאז נכתב החיבור ועד היום, לא נלמד התלמוד, בשום מקום ובשום זמן, בלא פירוש רש"י שעליו, וגם כיום, כתשע מאות שנה לאחר חיבורו, לא יתואר לימוד דף הגמרא בלא פירוש רש"י שעליו... יודע כל לומד תורתנו, בהווה כבעבר, כי יפה ירושתו של רש"י לאין שיעור מכל שנעשה לפניה ולאחריה, והרגשה פנימית היא, כי אפשר שהישג זה קרוב לשלמות אמיתית... (עמ' 41). מן המופלאות היא מידת התאמתו של פירוש רש"י לכל רמת לימוד מצוה וסבירה... תועלתו של הפירוש עומדת ביחס ישר אל רמתו של הלומד: ככל שגבוהה יותר רמתו של הלומד, כך רבה מידת התועלת היחסית שהוא מפיק מן הפירוש בהיותו מסוגל להבחין – או לפחות לדמות שהוא מבחין, ברמזים מכוונים ובמשקעי לשון בפירוש רש"י במה שנאמר בו ובמה שלא נאמר בו, ולרדת יותר אל עומק כוונתו... סגולה נדירה זו גורמת לכך שהלומד יתקדם בלימודו יחד עם פירושו של רש"י ולא רק בעזרתו של הפירוש, שאינו מתיישן לעולם" (עמ' 49).”