“ספר הסוקר מגוון מקורות ראשוניים בתחום הספרות והטמנות בת"א בשנותיה הראשונות 1909-1929 ומסכם אותם בצורת מאמרים. הספר מכיל 292ע"מ, כל מאמר מוקדש לתחום אחר, מאמר אחד מוקדש לסופרים וספרות, השני לתיאטרונים, להקות, שחקנים ובמאים. מאמר שלישי על המוסיקה בת"א, מאמר רביעי על אמנות הציור והפיסול. מאמר חמישי על הדת, מאמר שישי על עיתונות וכתבי עת בתקופה. מאמר שביעי על האדריכלות. מאמר שמיני על הגמנסיה הרצליה כמרכז תרבותי של ת"א הצעירה. מאמר תשיעי על מועדוני התרבות וחיי הבוהימה. מאמר עשירי על סרטים ובתי קולנוע.
כל מאמר נכתב ע"י חוקר אחר, וכולם מעניינים וממוקדים בתקופת ראשית ת"א. אותי עיניינו במיוחד המאמר על סופרים וסופרות בת"א והמאמר על אמנות הציור והפיסול בתקופה. המאמר על סופרים וספרות לדוגמא סוקר את ראשית התפתחות המרכז הספרותי בת"א שקם עם עלייתו של ש. בן-ציון (אביו של הצייר נחום גוטמן) ארצה והתמקמותו באחוזת-בית. ש. בן-ציון כבר היה סופר מוערך כשעלה ארצה ב-1905 ולכן הצליח לרכז סביבו את רוב הסופרים הצעירים יותר שפעלו בתל-אביב, בניהם ש"י עגנון, דוד שמעוני, יעקב פיכמן, א.א.קבק, יעקב שטיינברג, אשר ברש ועוד. שיא פועלו היה הוצאת חוברת "העומר" שהיה כתב העת הראשון לספרות בארץ, בו סיפורים ומאמרים של מיטב הסופרים בת"א. עקב קשיים כלכליים "העומר" יצא רק בשתי חוברות עבות ובמשך שנתיים (1907-1909). קרנו של ש.בן-ציון למעשה החלה דועכת עם עלייתו ארצה מסיבות שונות הקשורות בעיקר לאופיו והקנאה אליו. ש.ב. ציון נטה לערוך בצורה מוגזמת את היצירות שסופרים נתנו לו ולעיתים שינה אותן מאוד ממקורן, ועל כך הרבה סופרים נטרו לו טינה, אף על פי שעריכתו היא זו שהביאה לעגנון את פריצת דרכו הראשונה על הסיפור "עגונות" שהופיע לראשונה ב"העומר". היום מעטים מאוד הקוראים היודעים מי היה ועוד יותר מעטים הקוראים את כתביו.
המאמר על האמנות סוקר את ראשיתה של האמנות בת"א, אפשר לומר כי הציירת היחידה שפעלה בת"א וגם לימדה לפני מלחה"ע ה-I הייתה אירה יאן (המאהבת של ביאליק), היא אף הייתה מורתו של נחום גוטמן. ב-1919 עלו מרוסיה על האוניה "רוסלאן" בין היתר הצייר יצחק פרנקל, הצייר/פסל יוסף קונסטאנט והאספן/עסקן יעקב פרמן. יחד הקימו את קואופרטיב "התומר" שהפיק תערוכות ראשונות לאמנות ישראלית מודרנית בתחילת שנות העשרים של המאה הקודמת. יצחק פרנקל אף פתח את הסטודיו לציור הראשון בת"א בתחילת שנות העשרים. בעוד בירושלים נפתח בית-הספר הראשון לאמנות "בצלאל" ב-1906, סגנונו של "בצלאל" היה יותר מסורתי ועממי מה שהביא לאחר כמה שנים למרידה של חלק מהאמנים היותר מודרניים שחיפשו להתפתח בהתאם למגמות וסגנונות הציור המתהווים באירופה בתקופה, אלו לא יכלו להתפתח בירושלים ולכן עברו לת"א, שם החל להתפתח הציור המודרני יותר עם השפעות של אסכולת פריז והציור המופשט. אט אט תפשה ת"א בשנות השלושים את הבכורה בסצנת האמנות בארץ.
זו קריאה מרתקת לכל מי שהתקופה מעניינת אותו.”