“קניתי לאחרונה ספר ("הקומדיה הלמדנית: שלוש קומדיות מהרנסנס האיטלקי") עם תרגומי מחזות מראשית הרנסאנס של התיאטרון באירופה.
הספקתי לקרוא את המבוא ומחזה אחד מן האוסף. הרנסאנס הזה של התיאטרון מאלף שנה של קומה לא חזר ליצירות הטרגדיה היווניות המעולות, אלא לקומדיות הרומיות. ראשית חידושו של התיאטרון במערב הוא בעיבוד קומדיות לטיניות מתקופת הרפובליקה הרומית.
הסיבות די הגיוניות; הרבה יותר אנשים באירופה ידעו לטינית מאשר יוונית, והקומדיות של ראשית התיאטרון הלטיני הרבה יותר פשוטות ליצירה מאשר הטרגדיות המורכבות של אתונה בשיא תפארתה.
וכך קראתי, עד שראיתי ששני המחזות הנותרים מבוססים באופן די ישיר על קומדיות של פלאוטוס, ומן המחבר הזה, שנותרו לנו 21 קומדיות, יצא לי לקרוא בעבר רק שתיים.. יש לי עניין שאני לא בטוח אם הוא באג או פיצ'ר, אבל קשה לי לקרוא טקסט בלי להכיר את הרקע הספרותי - תרבותי שממנו הוא נובע.
למשל, כשהתחלתי להתעמק ביצירות יווניות, צללתי עם הראש לתוך הומרוס, אחרי שקראתי מספר טרגדיות אתונאיות והבנתי שזה תחום שאני רוצה להיכנס אליו.
עם האסלאם, התחלתי מהקוראן ואז עברתי לחדית', רק הרבה אחר כך הגעתי לספרי מחקר כלליים.
אז כשאני קורא ספר כזה ומבין שאין לי מספיק רקע (רק שתי קומדיות של פלאוטוס וקומדיה אחת של טרנטיוס, המחבר הקומי הלטיני השני שקומדיות שלו שרדו..), אני אץ רץ לספרייה ומשאיל את כל הקומדיות של פלאוטוס וטרנטיוס שאני יכול לשים עליהן את ידיי.
בקיצור, מספר סקירות קומדיות רומיות בדרך, ונתחיל בזו.


קודם כל, צריך להבהיר שקומדיות רומיות הן לא בדיוק שיא המקוריות והגיוון. תחשבו על הקומדיות של פלאוטוס וטרנטיוס כמו הגרסה העתיקה לסיטקום בסיסי, מעיין "חברים" של המאה השנייה לפנה"ס (וכן, חד משמעית יש כאן שייד על הסדרה האוברייטד הזו).
עלילת הבסיס ברוב ככל הקומדיות האלו היא כזו; צעיר עשיר ומיוחס מתאהב נואשות בבחורה ממעמד פחות ממנו, אביו הקמצן והקשיש מנסה למנוע ממנו לממש את האהבה הזו, אבל בעזרת העבד התחמן והנוכל שלו נרקחת מזימה מצחיקה שמביאה למימוש הקשר. המחזה הזה לא יוצא מכלל הברזל הנ"ל.

במחזה הזה, "חייל רברבן" חוטף זונה מאתונה ולוקח אותה איתו לאפסוס בתור פילגש. אממה, צעיר עשיר ומיוחס מאתונה ניהל איתה רומן ומאוהב בה נואשות, אז העבד התחמן שלו יוצא בעקבות החייל כדי לנסות ולהביא אותה לאדוניו. המחזה משלשל את קורות המזימה הזו.

הבעיה עם הקומדיה הזו, כפי שגם המתרגמת כותבת בפתח הדבר שלה, היא שהמון מההומור מתבסס על הופעת השחקנים. ההומור בקומדיות הרומיות נשען על פארסה ועל הביצוע של השחקנים, פחות על שנינות טקסטואלית. לקרוא יצירה שלא נועדה לקריאה זה מוזר. כשזו טרגדיה או שירה אפית יש לה סיכויים גדולים יותר לעבוד מבחינתי כחומר קריאה, כי גם אם המשקל הלירי וההופעה הם חלק משמעותי מהכוח, הטקסט הכתוב הוא לבו של העניין. כשזו קומדיה שהטקסט בה הוא בעיקר התירוץ להופעת השחקנים.. זה כבר יותר בעייתי.
יחד עם זאת, כשאני קראתי ודמיינתי איך זה היה מוצג על במה, זה באמת נראה לי משעשע מאוד לא מעט במהלך הקריאה. הבעיה היא שלא הרגשתי את הצחוק הזה, אלא חשבתי עליו, ואלו שתי חוויות שונות..

האם אני ממליץ על המחזה? זה מורכב.
מצד אחד, תמיד כיף לי לקבל מבט יותר "אותנטי" לחברות עתיקות. בין כל היסטוריוני החצר שכתבו על מלחמות גדולות ועל חצרות מלכות קל לשכוח ש99.99% מהאוכלוסיה היו אנשים פשוטים שהלכו לתיאטרון בחג וצחקו מבדיחות על נשים בזבזניות, צעירים מוכי אהבה, זקנים קמצנים וגנרלים נרקיסיסטים.
הקריאה במקורות כאלו מעניקה לתרבויות רחוקות מימד הרבה יותר אנושי וקרוב מאשר קריאה רק על ההיסטוריה של ה00.01%.
כמו כן, ההומור כאן באמת מצחיק בלא מעט מקרים וזו יצירה קצרה.
מצד שני, זה חד משמעית נועד לבמה ולא לקריאה, ואני בטוח לחלוטין שהייתי נהנה מהיצירה הזו בעשרות מונים אם הייתי צופה בה במקום לקרוא אותה.
כמו כן, חלק מהאלמנטים כאן פחות ידברו לקורא המודרני. כלומר, עבדות, מיזוגניה, וסתם הומור שנטוע בהקשר תרבות זר לחלוטין.
אני מניח שאני ממליץ על המחזה הזה רק למי שמתעניין בתקופה, בתרבות, או בהתפתחות התיאטרון והספרות המערבית.
מי שסתם רוצה לקרוא מחזה מצחיק - יש מועמדים טובים יותר.
אני אכתוב כאן על עוד קומדיות לטיניות בקרוב ואני מניח שפסקת הסיכום הזו תהלום גם אותן לא רע בכלל.”