החוק הפלילי במדינת ישראל אוסר על עובד ציבור, או על עובד ציבור לשעבר, למסור ללא סמכות מידע שהגיע אליו מתוקף תפקידו.מן האיסור עולה בבירור שהוא חל גם על גילוי מידע שאינו פוגע בשום ערך חברתי חיוני. בכך נעשה שימוש לא תקין במשפט הפלילי, אחד הכלים החזקים ביותר בידי השלטון לשמירה על סדרי חיים תקינים במדינה. באמצעי חמור כמו המשפט הפלילי יש לעשות שימוש זהיר על מנת להגן על חירות הפרט. האיסור הקיים מגביל יתר על המידה את חופש הביטוי של עובדי ציבור, והוא אינו הולם את הוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. איסור רחב מדי, שנועד למנוע גילוי מידע מביך בעבור השלטון, אף אינו מתיישב עם ערכי יסוד דמוקרטיים כמו שקיפות ונשיאה באחריות של הרשויות בפני הציבור. ערכים אלו זוכים כיום להגנה מפורשת בחוק חופש המידע. מה מקורו של האיסור? כיצד הוא משליך על חופש העיתונות? האם הוא דומה לאיסורים מקבילים במדינות דמוקרטיות אחרות? כיצד ראוי לאזן בין חופש הביטוי של עובדי ציבור וזכות הציבור לדעת לבין הצורך הלגיטימי בסודיות הממשל במקרים מתאימים? כיצד יש לנהוג בעובד ציבור שמדליף מידע רגיש כאשר המעשה נועד לחשוף עבריינות, שחיתות או מחדלים אחרים בפעולת הרשויות? בנייר עמדה זה נבקש לענות על שאלות אלו. נסקור פרשיות שונות בארץ ובעולם אשר ממחישות את הסכנה הרבה שמעוררת סודיות שלטונית בלתי מבוקרת. "עם שרוצה למשול בעצמו חייב להתחמש בכוח שמעניק ידע", טען הנשיא האמריקני מדיסון, ממנ?סחי התיקון הראשון לחוקה האמריקנית. הסוגיה בה עוסק נייר זה משליכה במישרין על יכולתנו לעמוד בחובה אזרחית זו.