דב הוז הוא הצעיר מבין שלושת בני המחזור הראשון של גמנסיה הרצליה, שנמנו עם מעצבי היישוב העברי בתקופת המנדט. השניים האחרים היו אליהו גולומב ומשה שרת (שרתוק). בעוד רעיו של דב זכו כל אחד לשדה פעולה נפרד, הקדיש דב הוז את חייו לכל פעילות שנדרש אליה. כקצין בצבא טורקיה סיכן את חייו בהשגת נשק למושבות יהודה בעת השלטון הטורקי. עם שחרור דרום הארץ בידי האנגלים נמנה עם יוזמי ההתנדבות לגדודים העבריים. למחרת שחרור כל הארץ, בגבור תחושת אי הביטחון, יצא בקריאה פומבית להקים כוח הגנה עצמי, ובוועידת כנרת של "אחדות העבודה", יזם עם אליהו גולומב את ההחלטה להקמת ארגון ה"הגנה". דב הוז היה בין יוזמי המשרד לעבודות ציבוריות של "אחדות העבודה" וממקימי "סולל בונה": היה ממארגני הרכש באירופה, ולימים יזם את המחלקה הערבית של הסתדרות העובדים. איש הדר וחן אנושי, היה מהמקובלים והאהובים בהנהגת היישוב ותנועת העבודה. לא היה כמוהו מוכשר ליצירת קשרים ולהשגת הבנה גם אצל רחוקים. כישרונותיו האישיים ונכונותו התמידית להתגייס למען היישוב, הביאוהו להתמסר לשליחויות במחיר אישי כבד של ויתור על חיי משפחה נורמליים ולימודים. כך היה שליח ההסתדרות במפלגת הלייבור באנגליה ובמשרדי האינטרנציונל הסוציאליסטי, שירת כסגן ראש עיריית תל - אביב, ומילא שליחויות מדיניות חשובות כמעט בכל מרכזי העולם. שליחויותיו הרבות מנעו ממנו להטביע חותמו על זיכרון הדורות, ומשנעקר לפתע מאתנו בתאונת דרכים קטלנית, והוא ערב שליחות שהייתה עשויה להטביע חותמה על עתיד היישוב, הלכה ונעקרה דמותו מהזיכרון המשותף של האומה. ביוגרפיה זו מנסה להחזיר את דמותו למקום הראוי לה בתולדות היישוב ותנועת העבודה.