לציירים יש, כידוע, "תקופות". אז למה לא לסופרים? לי, למשל, היתה תקופה של פליטונים (4 קבצים) ותקופה של ספרים לנוער ("יואלה מגידו", "פעם היה לי חתול", "בבית הכל בסדר") ותקופה של רומני נוסטלגיה ("אף אחד, אף אחד אינו אוהב", "בלי הקוקו והסרפן", "פתחי לי אחותי") ותקופה של ספרי 'הוראה' ("אל תתנו להם סכו"ם", "יש מה לעשות בחיים מלבד לבשל") ותקופה של רומנים ("הדוגמנית מכרכור", "הקרייריסט") ותקופה של ספרים פוליטיים ("ישראל: מדינה על תנאי", "ישראל רבתי", "המפרקים") ותקופה של ספרי מתח ("רצח במועדון פנויים/ות", "רצח בשנקין, " רמח בכנסת", "רצח בסדום") הספר "דמעות בצל", יש בו 33 סיפורים, הרושמים ביחד תמונת מצב של הגבר והאשה העכשווים, הנתונים בצד האילוצים הרבים של החיים המודרניים. הוא והיא. ביחד, לחוד, נשואים פתוחים, זוגיות, בגידות, אכזבות. במלחמת חיים זו האשה היא לרוב הצד המפסיד. אבל להפסד זה קודמים מאבקים שאף גבר לא היה מסוגל לעמוד בהם - ולשרוד. אני רחוקה מלקשט את האשה בנוצות מזוייפות. אשה אינה יצור קדוש. (למשל, הדיעה הרווחת וחסרת הבסיס שגבר הוא "המתפרפר". אבל עם מי? לרוב עם אשה נשואה, שהריר ומן צדדי עם אשה נשואה הוא הרומן הכי בטוח...) נכון: אשה אינה יצור מושלם. אבל יש לה המון כוח. היא נורא נורא חזקה. היא חזקה הרבה יותר מהגבר. והיא גם חכמה מהגבר. למרות שלא פיצחה את האטום. אך בעיקר, היא מעניינת מהגבר. לפחות, מבחינתי.