"נפש חילוני הומיה" היא פרפרזה על שורה מתוך המנון "התקווה", אשר שגורה בפין של כל ילד ישראלי. השימוש בביטוי זה והחלפת המלה "יהודי" ב"חילוני" באים לקבוע, כי ה"חילוני", עליו ועל המיית ליבו נסוב הסיפור, הוא קודם כל יהודי, אותו יהודי הנושא בליבו את "התקווה בת שנות אלפיים להיות עם חופשי בארצנו ארץ ציון וירושלים". הסיפור מנסה לחשוף את הקוד המוביל קבוצה גדולה בישראל, כפי שהוא מתגלה בחיי היומיום, במפגש בין בצמתים פרוזאיים או מרגשים של החיים. לא במקרה תיארתי גם ידידים שכבר אינם בחיים, גם בני - משפחה. כאן מצופה שהמשפחה תפתח בתוכה יחסי ידידות ולא רק שידידים יהיו כמו משפחה... החיבור בין הסיפור למצפה רמון הוא הפן המסתורי, המתחבר לסוג של מסתורין אשר מלווה את הסיפור כולו ומעורר תחושות דתיות כמעט, היכולות להתפתח בתוך נופים ריקים לכאורה, ובכל זאת מאוכלסים ביצורים חיים, תופעות מופלאות ומבנים מאורגנים של חומרים, צורות וצבעים, הממחישים למי שמרגיש אחרת, שיש אנשים שדעותיהם ורגשותיהם ניזונים גם ממקומות אחרים, מזכירים שהמרחבים מספיק פתוחים והשמיים מספיק גדולים כדי להכיל את כולם.