“"בממלכה יפה ורחוקה [..] משלה משחר העתים עד עצם היום הזה המלכה פנטסיה. במשך מאות שנים הרעיפה מלוא ידיה את שפעת ברכתה על נתיניה והייתה אהובה ונערצת על כל יודעיה. אבל לבה של המלכה גדול היה מכדי שתעצור בגמילת חסדיה בתחומי ממלכתה. בכבודה ובעצמה, בתפארת המלכות של עלומיה ויופיה הנצחיים, ירדה אל העולם, כי שמעה שבני אדם גרים שם, שימי חייהם עוברים עליהם ביגיעה ובעמל, והם שרויים בקדרות ודווי לב. לאלה הביאה מממלכתה את היפות בתשורות, ומאז התהלכה המלכה היפהפייה עלי אדמות נמלאו בני האדם שמחה בעבודתם, חדווה בעתות קדרותם.
גם את ילדיה, שלא נפלו ביופיים ובחינם מאמם המלכה, שלחה להביא אושר לבני האדם. באחד הימים חזרה משליחותה בעולם אגדה, בתה הבכורה של המלכה. אמה הבחינה כי לבה של אגדה כבד עליה, ופה ושם אף דימתה לראות דמעות בעיניה.
'מה לך, אגדה יקירתי', אמרה לה המלכה, 'כה עצובה ועגומת נפש את מאז מסעך, האינך רוצה לגלות לאמך מהו הדבר המטריד את שלוותך?'
'הו, אמי היקרה!' השיבה אגדה, 'לבטח לא הייתי מחרישה עת כה ארוכה, לולא ידעתי שצערי הוא גם צערך.'
'פתחי פיך ודברי, בתי,' הפצירה בה המלכה היפהפייה, 'העצב הוא כסלע המעיק על לבו של היחיד, אך שניים ישאוהו ויזיזוהו מהדרך כלאחר יד'.
'אם רצונך הוא, אזי שמעי: את היודעת כמה אוהבת אני להתהלך עם בני האדם, כמה שמחה אני לשבת עם הדל באביונים בצל בקתתו כדי להעביר עמו שעה קלה בפטפוט על הא ודא בתום עבודתו, כל אימת שבאתי אף מיהרו להושיט לי ידם לברכת ידידות, ועיניהם הביטו בי בחיוך ובשביעות רצון כשהשמכתי בדרכי. אבל בימים אלה, הדברים שוב אינם כתמול שלשום! [..] הם אינם אוהבים אותי עוד. בכל מקום אליו אני באה, מקדמים את פני מבטים קרים. בשום מקום איני אורחת רצויה עוד. אפילו הילדים, שתמיד כה חיבבתי, צוחקים לי ופונים לי עורף כמי שבגרו טרם מועדם."

זו תחילת ההקדמה לאוסף האגדות הנפלא הזה של וילהלם האוף. בהמשך ההקדמה האגדה "מסתננת" לעולם בני האדם ומצליחה לקבל שעה קטנה כל ערב עם ילדו של איש טוב, על אף הזלזול וההגבלות שהיא חווה מכלל האנושות.

ובכן, עבורי הספר הזה גם היה מעין "שעה קטנה כל ערב". קראתי אותו באיטיות רבה יותר מהרגיל אצלי, בדר"כ אגדה אחת כל לילה לפני השינה, מתענג על הקסם הזה במנות קטנות.

הבנייה של הספר הזה די נהדרת: יש כאן שני כרכים של קבצי אגדות, כל כרך כולל סיפור מסגרת, והדמויות בסיפור המסגרת מספרות אחת לשנייה את האגדות, שבתורן מתקשרות למסגרת באופן כזה או אחר.

הכרך הראשון מתרחש בעת מסע שיירת מסחר ערבית במדבר, ומטבע הדברים לסיפורים בכרך הזה יש גוון מזרח תיכוני, עם השראה מיצירות כמו "אלף לילה ולילה". בולט בחלק הזה "הסיפור על מוק הקטן", שהוא סיפור הרפתקאות על גמד שמנושל על ידי משפחתו עם מות אביו, עובר הרפתקאות שגורמות לו להשיב ולאבד את האמון בבני אדם, וסופו שהוא מסתגר במעין מיזנתרופיות.

הכרך השני מתרחש בפונדק ביער גרמני. סיפור המסגרת בכרך הזה יותר מעניין ומלא מאשר בכרך הראשון, והאמת שגם האגדות כאן יותר מעניינות, עם ניחוח אפל בהרבה מאשר בכרך המזרח תיכוני. כאן ישנם אנשים שמבצעים עסקאות עם גורמים דמוניים, והשיא הוא כמובן "הלב הקר", שהיא האגדה הכי ארוכה בקובץ הזה (היא כתובה בשני חלקים) ועוסקת בבן היער השחור שמואס בחייו הפשוטים והעניים ומוכר את לבו בתמורה לעושר.
ממש אפשר להריח את מחטי האורנים ולהרגיש את העלטה והקור האירופאי המתוארים בכרך הזה, חדר לי עמוק לנשמה.

האגדות כאן מלאות הומור, חן, מסתורין, מקוריות ופשטות שהקסימו אותי כפי שאף ספר אחר לא הקסים אותי כבר מספר חודשים. וילהלם האוף היה מתנה לאנושות. הוא נפטר ממחלה פתאומית בגיל 24 בלבד, בדיוק כשהקריירה שלו התחילה להמריא, ואיזו אבידה זו לכולנו..! אני בטוח שאם הוא היה חי אפילו עוד עשור, שמו היה נמצא אי שם בין היינה לגתה.

למרבה הצער, ממה שהצלחתי למצוא, כל מה שתורגם מהאוף לעברית הוא האגדות המופיעות בשני הכרכים הללו, ואולי אגדות מכרך שלישי של אגדות שלמרבה הצער לא הובא כאן, לא ברור מדוע.
הוא כתב עוד יצירות מלבד שלושת כרכי האגדות, ומי שירים את הכפפה ויתרגם (בעיקר מי שיתרגם את כרך האגדות השלישי!) אני מודיע לו בזאת שלפחות עותק אחד הוא בטוח מכר.
כמו כן, כאשר יהיה לי ילד, אין ספק שארכוש עבורו את הספר הזה, ואקריא לו ממנו לא מעט.”