פרק 1
עיתונאות בעולם ובישראל: ציוני דרך
הטכנולוגיה תמיד השפיעה, הגבילה והִבְנְתָה את דרך העבודה של העיתונאים.
(ג'ון פאבליק, חוקר תקשורת, 2000)
הפצת מידע, דעות ופרשנות היו תמיד חלק בלתי נפרד משגרת החיים בכל חברה אנושית. ככל שהתפתחו אימפריות ונבנו ערים גדולות גבר הצורך לשכלל את הדרכים להעברת מידע לקהלים רחבים ומרוחקים אלה מאלה. כך באה לעולם תקשורת ההמונים, שרכיב מרכזי בה מראשיתה הוא העיתונאות. יש מי שסבורים כי עיתונאות של ממש התפתחה רק ברבע האחרון של המאה ה־19 (Nerone 2018), אך כבר מאות ואולי אלפי שנים, קודם לכן החלו להתפתח אמצעי תקשורת שסיפקו מידע במגוון ערוצים וסגנונות. להתפתחות העיתונאות הייתה זיקה הדוקה לתהליכים כלכליים, פוליטיים, תרבותיים וטכנולוגיים.
בפרק זה יוצגו שלבים חשובים שונים בהיסטוריה ובהתפתחות של העיתונאות בעולם ובישראל.
תולדות העיתונאות בעולם
העיתונאות הכתובה והמודפסת
העיתון הראשון בעולם היה, ככל הידוע, אקטה דיורנה פופולי רומאני (Acta Diurna Populi Romani), כלומר "מעשי היום של העם הרומאי". העיתון, שראה אור לפני כאלפיים שנה ברומא, בירתה של האימפריה הרומית, נכתב בכתב יד, על גבי מגילות קלף, ואלה נתלו בפורום ובמקומות ציבוריים אחרים. הוא כלל הוראות וצווים של הממשל או החלטות של הסנאט ברומא, ידיעות בנושאים עירוניים ובענייני דת, דיווחים על נסיעות לחו"ל של בעלי משרות בכירות, מידע על פסקי דין חשובים, וכן ידיעות שנגעו לאורח החיים בעיר (Giffard 1975; Hanusch 2019). בסין, בתקופת שושלת האן (202 לפני הספירה-220 לספירה), החלו לכתוב ולהפיץ מידע באמצעות עיתון שנועד בעיקר לעדכן את התושבים בפרובינציות מרוחקות בפקודות של חצר הקיסר, מינויים ממלכתיים והחלטות משפטיות.
כשקרסה האימפריה הרומית הגדולה לא היה לאקטה דיורנה יורש. רק לאחר מהפכת הדפוס באירופה בשנת 1453, פרח ענף העיתונות. היו אלה פרסומים שראו אור בוונציה במאה ה־15, והכילו קטעי מידע, סיפורים ומעין דיווחים, מקצתם אמת ומקצתם כזבים, שנשאבו בין היתר מפי נוסעים וסוחרים שהגיעו לעיר הנמל. הפרסומים האלה נמכרו תמורת מטבע קטנה, גאזטה, ושם המטבע היה לימים לשם נרדף לעיתון או לכתב־עת בשפות שונות. בעקבות ונציה החלו לשגשג פרסומי חדשות גם בערים אחרות באיטליה.
במרוצת המאות הבאות ראו אור פרסומים רבים בדפוס ברחבי אירופה, אך קשה להגדירם כעיתונים לכל דבר, בעיקר משום שמרביתם לא התפרסמו באופן קבוע. את כתר "העיתון הראשון בעולם" נושא השבועון Relation aller Fürnemmen und gedenckwürdigen Historien שהתפרסם בשנת 1605 בעיר שטרסבורג (Weber 2006). בשנים שלאחר מכן החלו להופיע עיתונים בערים ובמדינות שונות באירופה. בארצות הברית, שהייתה באותם הימים עדיין מושבה אנגלית, ראה העיתון הראשון אור רק בשנת 1690, בעיר בוסטון. העיתון Publick Occurrences Both Forreign and Domestick, לא האריך ימים, שכן מיד לאחר פרסום הגיליון הראשון הוא נסגר בצו המושל האנגלי. רק בראשית המאה ה־18 החלו לצאת לאור עיתונים אחרים בצפון אמריקה.
גם בארצות הברית, כמו באירופה, היו עיתונים רבים בעלי אופי פוליטי מובהק, והם ייצגו עמדות ותפיסות פוליטיות ומפלגתיות שונות. את חשיבותו של העיתון וכוחו תמצת הוגה הדעות הצרפתי אלכסיס דה טוקוויל ב־1835 לאחר ביקורו באמריקה: "שום דבר פרט לעיתון אינו מסוגל לטפטף אותה מחשבה באותו רגע למוחותיהם של אלפי אנשים" (De Tocqueville 1945, 119).
הקמת היומון האמריקני ניו יורק סאן (New York Sun), בשנת 1833, מוגדרת כ"יוזמה הראשונה האמיתית בתחום העיתונות היומית המודרנית" (Ward 1989, 26). החידוש הבולט ביותר שאותו הנהיג בעליו ועורכו של העיתון, בנג'מין דיי (Benjamin Day), היה במחירו: סנט (פני) אחד, שהיה זול בהרבה ממחירם של יתר העיתונים. הפצתו נעשתה בחוצות העיר, באמצעות נערים, שהכריזו בקולי־קולות על כותרות העיתון. העיתון הנהיג מהפכה גם בתחום התוכני: מרבית עמודיו לא הוקדשו למאמרים פוליטיים אלא לדיווחים על אירועים מקומיים, בהם מעשי פשע, ואירועים חברתיים נוצצים או מסעירים. כהגדרת חוקרי התקשורת האמריקניים אדווין ומיכאל אמרי: "עיתון־הדעה (viewspaper) נהפך לעיתון של חדשות (newspaper)" (Emery & Emery 1996). מו"לים נוספים אימצו את הדגם של עיתון עממי וזול שקיבל בהמשך את הכינוי "עיתונות הפני" (Penny Press).
עיתונות הפני סללה את הדרך לסוג אחר של עיתונות פופולרית, שהתפתחה אף היא בניו יורק בסוף המאה ה־19 וקיבלה את הכינוי "עיתונות צהובה". המונח נטבע על רקע התחרות העזה בין המוציאים לאור של שני העיתונים הפופולריים בעיר, ניו יורק וורלד (New York World) בבעלות ג'וזף פוליצר (Joseph Pulitzer 1847-1911) וניו יורק ז'ורנלNew York Journal) ) בבעלות ויליאם רנדולף הרסט (William Randolph Hearst 1863-1951), על סדרת קומיקס פופולרית שגיבורה היה ילד פרוע ושובב שכונה "הילד הצהוב". שני העיתונים העצימו את תפוצתם באמצעות כותרות גדולות וצעקניות, כתבות סנסציוניות, איורים רבים, כתבות בנושאים פסאודו־מדעיים ובעיקר - שפע של ידיעות בנושאי פשע, מין, ספורט ובעיות חברתיות.
גם באירופה התעצם בסוף המאה ה־19 כוחה של העיתונות הפופולרית. ב־1896 החל להתפרסם בבריטניה הדיילי מייל (Daily Mail) ובמרוצת העשורים הבאים החלו להופיע עיתונים נוספים בסגנון פופולרי, שנפוץ בבריטניה גם כיום (Bingham and Conboy 2015).
באותה עת התפתח דפוס אחר של עיתונות, שכונה לימים "עיתונות עילית" או "עיתונות איכות". המבשר הבולט של סוגה זו היה העיתון ניו יורק טיימס (The New York Times). העיתון, שאותו רכש ב־1896 אדולף אוקס (Adolph Ochs), עיצב אב־טיפוס של עיתונות איכות, שהקריאה בה, בעת סעודת הבוקר, "לא תכתים את מפית השולחן" בנושאים, במילים ובתצלומים החורגים מגבולות הטעם הטוב (Halberstam 1979, 207). הוא לא ניסה להתחרות בעיתונים הפופולריים רבי־התפוצה אלא פנה לקהל חדש של קוראים, צעירים, רציניים, משכילים.
המבשר של העיתונות הפופולרית: הסאן הניו יורקי (1833)
בין הברודשיט לטבלואיד
במדינות מערביות רבות, שהבולטת בהם בריטניה, הייתה נהוגה במאה ה־20 חלוקה ברורה בין שני סוגי עיתונים. הסוג האחד נחשב "עיתון איכות" או "עיתון עילית", וברוב המקרים ניכר אפיונו ממבט ראשון בגודל עמודיו, שהיו גדולים ורחבים, ועל כן כונו באנגלית Broadsheet (ברודשיט, יריעה רחבה).
הסוג האחר קיבל את הכינוי "עיתון סנסציוני" או "עיתון המון", ואופיו השתקף גם בגודל עמודיו שהיה כמחצית מגודלם של עיתוני האיכות. הכינוי שדבק בעיתונים אלה מאז ראשית המאה ה־20 היה טבלואיד (Tabloid), בדומה למונח הרפואי באנגלית לגלולת תרופה (tablet).
ההבדלים בין שני סוגי העיתונים ניכרו לא רק בגודל העמודים. הם היו שונים בנושאים שעליהם דיווחו וכתבו, בסגנון הכתיבה, בגודל הכותרות ובניסוחן, וכן בדרכי ההפצה: עיתון האיכות הופץ בדרך כלל למנויים, ואילו עיתון ההמון נמכר בקיוסקים ובידי מוכרי עיתונים ברחובות.
אחד הטבלואידים הבולטים היה הסאן (The Sun) הבריטי, שמאז רכש אותו ב־1969 איל העיתונות רופרט מרדוק, זינקה תפוצתו והגיעה לכארבעה מיליון גיליונות ביום. העיתון פרסם במשך עשרות שנים סיפורים סנסציוניים על בית המלוכה, על חייהם הפרטיים של פוליטיקאים וסיפורי פשע, וכן את "נערת עמוד 3" - תצלום יומי של נערה חשופת חזה (פרסום התצלומים החושפניים נפסק בעשור השני של המאה ה־20, בעקבות מחאות של ארגונים פמיניסטיים). בסוף המאה ה־20, כאשר תפוצת עיתוני האיכות הבריטיים, בהם הטיימס (The Times) והאינדפנדנט (The Independent), החלה לרדת, החליטו המו"לים שלהם להקטין את גודל עמודיהם, כדי לאפשר קריאה נוחה יותר, בעיקר בנסיעה ברכבת התחתית או באוטובוס. עם זאת, המו"לים הללו סירבו להודות כי אימצו את אחד המאפיינים הבולטים של הטבלואידים והקפידו לכנות את המידה החדשה בשם Compact (קומפקט).
בכינוי "טבלואיד" לזיהוי תקשורת סנסציונית השתמשו גם באמצעי תקשורת אחרים. כך למשל הוגדרו תכניות טלוויזיה אמריקניות שעסקו בחשיפות של דרמות משפחתיות או סיפורים אנושיים דרמטיים לכינוי "טלוויזיית טבלואיד".
(Gossel, n.d.)
בסוף המאה ה־19 כבר היה העיתון היומי חלק בלתי נפרד משגרת החיים של רבים בעולם המערבי, בעיקר בערים הגדולות. התפתחות זו הייתה תוצאה של תהליכים אחדים שהתרחשו באותה מאה, בהם התפשטות ההשכלה וידיעת קרוא וכתוב, וכן התרופפות הפיקוח הממשלתי והצנזורה על העיתונות. מקום מרכזי היה גם לטכנולוגיה: מהפכת הדפוס במאה ה־15 סללה את הדרך להפצת ידע ומידע לקהל רחב. בצרפת החלה פריחה של עיתונות חופשית לאחר סילוקו של נפוליאון ובמיוחד עם הקמת הרפובליקה השלישית. בגרמניה החלו מדינות הברית הגרמנית לבטל בהדרגה את הצנזורה משנת 1848 ואילך והנהיגו חופש עיתונות. בבריטניה נהנתה העיתונות מחופש פעולה יחסי, ששימש מופת למדינות האחרות באירופה ובעולם כולו. בארצות הברית נתקבל בשנת 1791 התיקון הראשון לחוקה, שהבטיח את חופש העיתונות.
המאה ה־19 בישרה שורה של פיתוחים טכנולוגיים, שהפכו את תהליך ההדפסה ליעיל, מהיר וזול יותר. במחצית המאה הומצאה מכונות ההדפסה בשיטת הרוטציה, שאפשרה הדפסה מהירה של עיתונים. בשנת 1884, הומצאה מכונת הסדר, הלינוטייפ, שהייתה מעין "מכונת כתיבה של דפוס", יצקה שורות שלמות של עופרת וקיצרה במידה ניכרת את סידור הטקסט מאותיות עופרת, התהליך הקודם להדפסה עצמה. גם שיטות חדשות לשימוש בבולי עץ לייצור נייר, במקום סמרטוטים ובדים ישנים, הוזילו את עלות הדפסת העיתונים.
העבודה העיתונאית אף היא עצמה התייעלה, בין היתר הודות לטלגרף, שאפשר שיגור מהיר של מידע באמצעים אלקטרו־מגנטיים, כתחליף להעברת ידיעות מאתרים מרוחקים באמצעות מכתבים, שליחים על גבי סוסים ואפילו יוני דואר. השימוש בטלגרף להעברת ידיעות למערכות עיתונים החל כבר ב־1844, זמן קצר לאחר שהוצג על ידי סמואל מורס. במלחמת האזרחים בארצות הברית (1865-1861) נעשה שימוש עיתונאי בטלגרף, דבר שאִפשר לעיתונים לדווח על קרבות ואירועים אחרים שעות ספורות לאחר התרחשותם.
במהלך המאה ה־20 חל גידול ניכר במספר העיתונים היומיים ובתפוצתם. כמו כן חלה התפתחות ניכרת בזירה אחרת של העיתונאות - כתבי עת (מגזינים). אלה פנו, בין היתר, לקהלי יעד ממוקדים של נשים, חובבי ספורט ועוד. שבועוני חדשות דוגמת טיים (Time), לייף (Life), ניוזוויק (Newsweek) ואחרים, שהביאו דיווחים מעמיקים על מגוון נושאים, ובכלל זה חדשות חוץ, זכו לתפוצה רחבה. חלק מכתבי עת אלה הקצו מקום נרחב לתצלומי עיתונות באיכות גבוהה.
ציוני דרך בתולדות העיתונות ותקשורת ההמונים בעולם
1453 - המצאת הדפוס בגרמניה (על ידי יוהאן גוטנברג)
1605 - העיתון הראשון בעולם (בשטרסבורג): Relation aller Fürnemmen und Gedenckwürdigen Historien
1690 - העיתון הראשון בארצות הברית (בוסטון): Publick Occurrences Both Forreign and Domestick
1702 - היומון הראשון בעולם (בריטניה): Daily Courant
1811 - נפתחת סוכנות הידיעות הראשונה בעולם: האוואס בפריז
1835 - סמואל מורס מפעיל את קו הטלגרף הראשון
1840 - פיתוח טכניקות לייצור נייר עיתון משבבי עץ
1866 - הכבל התת־ימי הראשון מחבר את אירופה אל ארצות הברית
1876 - אלכסנדר גרהאם בל משלים את פיתוח הטלפון
1888 - חברת איסטמן מפתחת את מצלמת קודאק
1895 - האחים לומייר מפתחים את המצלמה לתמונות נעות
1895 - ג'וליילמו מרקוני מפתח רדיו טלגרף
1916 - שידור החדשות הראשון ברדיו (בניו יורק)
1928 - שידור הטלוויזיה הראשון (בארצות הברית)
1947 - המצאת הטרנזיסטור
1950 - תחילת פעולתה של הטלוויזיה בכבלים.
1962 - תחילת שידורי טלוויזיה באמצעות לוויין.
1974 - הבי־בי־סי (BBC) מתחיל בשידורי טלטקסט (Teletext) להצגת מידע על מרקע הטלוויזיה.
1980 - העיתון המקוון הראשון (קולומבוס, ארצות הברית): The Columbus Dispatch.
1981 - הדואר הצרפתי מפעיל את המיניטל, מערכת תקשורת ממוחשבת להעברת מידע ושירותים לבתי התושבים.
1985 - תחילת השיווק של מכשירי טלפון ניידים.
1991 - טים ברנרס־לי משיק את האתר הראשון ברשת החדשהWWW .
1992 - העיתון האמריקני שיקגו טריביון (Chicago Tribune) מפיץ תכנים במערכת התקשורת הממוחשבת AOL America On Line.
1992 - לראשונה: נגישות ציבורית לאינטרנט.
1993 - מושק הדפדפן Mosaic המאפשר לראשונה גלישה נוחה באינטרנט ותמיכה בהעברת תמונות.
1994 - ה"קליק" נקבע כמדד בסיסי ליעילות הפרסום באינטרנט.
1994 - היומון הבריטי דיילי טלגרף (The Daily Telegraph) מפיץ ידיעות באמצעות The Electronic Telegraph.
1995 - אתר לוח המודעות קרייגסליסט מתחיל לפעול בסן פרנסיסקו
1997 - העיתון וול סטריט ז'ורנל (The Wall Street Journal) גובה דמי מנוי מקוראי האתר המקוון שלו.
1999 - מופעלת פלטפורמת Blogger לפרסום בלוגים.
2001 - האנציקלופדיה המקוונת ויקיפדיה עולה לרשת.
2002 - גוגל מפעילה את שירות Google News.
2004 - הרשת החברתית פייסבוק יוצאת לדרך.
2005 - השקת רשת YouTube.
2006 - נוסד אתר ההדלפות ויקיליקס.
2007 - חברת אפל חושפת את האייפון הראשון.
2009 - השקת הרשת החברתיתWhatsApp .
2015 - ניו יורק טיימס מודיע: הגענו למיליון מנויים למהדורה הדיגיטלית.
העיתונאות המשודרת – הרדיו
המונופול של העיתון המודפס כאמצעי תקשורת המונים לא האריך ימים. השידור האלחוטי שפיתח בסוף המאה ה־19, בין היתר, הממציא האיטלקי גוליילמו מרקוני, שימש לא רק להעברת שידורי אלחוט מנקודה לנקודה או לתקשורת עם ספינות בים. בתום מלחמת העולם הראשונה החלו לפעול תחנות הרדיו הראשונות. דיוויד סרנוף, איש הטכנולוגיה והעסקים האמריקני ולימים בעליה של רשת השידור האמריקנית NBC, היטיב לזהות ולהגדיר את משמעות השינוי הדרמטי בעולם התקשורת, "בשידור רדיו יש בידינו כוח, שעוצמתו גדולה יותר מכל מה שהכיר המין האנושי עד היום", אמר בנאום ב־1922, "כאשר אתה משדר קול אנושי אל תוך בית, כאשר אתה יכול לגרום לבית להאזין למה שמתרחש ביתר העולם, אתה נוגע בסוג חדש של השפעה... לראשונה בדברי ימי האנושות מתאפשרת תקשורת בעת ובעונה אחת עם מאות ואלפי בני אדם - ובעתיד עם מיליונים" (Bilby 1986, 64-65).
כך התחילו לימודי העיתונאות
בשנת 1892 הציע איל העיתונות האמריקני ג'וזף פוליצר להעניק לאוניברסיטת קולומביה בניו יורק סכום של שני מיליון דולר, הון עתק באותן שנים, כדי שזו תקים בית־ספר לעיתונאות. האוניברסיטה דחתה את ההצעה (Norman 2018). 16 שנים מאוחר יותר, בשנת 1908, נוסד באוניברסיטת מיזורי בית־הספר הראשון לעיתונאות, ושנה זו, כך טוענת החוקרת האמריקנית בטי וינפילד, הייתה "קו פרשת המים" של תקשורת המונים מודרנית ומקצוענית (Winfield 2008, 1).
הצורך בהכשרה מסודרת של עיתונאים התעורר בארצות הברית כבר בשלהי המאה ה־19, עם התפתחות העיתונות והפיכתה למוצר שההמונים רוכשים (לימור ובלובשטיין־נבו 2016). ניצנים ראשונים של לימודי עיתונאות פרחו כבר בשנת 1869 בוושינגטון קולג' במדינת וירג'יניה (Mirando 1995) ובשנת 1893 באוניברסיטת פנסילבניה (Emery and Emery 1996), אך רק בראשית המאה ה־20 מוסדו לימודי העיתונאות ובהדרגה אומצו בעשרות מוסדות להשכלה גבוהה, תחילה בארצות הברית ובהמשך גם במדינות מערביות אחרות. כיום, לימודי עיתונאות הם חלק בלתי נפרד מהנוף האקדמי בעולם.
הרדיו התפתח בדרכים שונות: בארצות הברית העדיפו את הדגם של רדיו פרטי מסחרי השואב את הכנסותיו מפרסום והותרה פעולתן של תחנות שידור רבות. בבריטניה, לעומת זאת, אימצו את המלצות ועדת סייקס שקבעה ב־1923: "השליטה בכוח עם עוצמה פוטנציאלית כזו על דעת הקהל וחיי האומה חייבת להישאר בידי המדינה" (Scannell 2005, 21). על משימה זו, של הפעלת שידור ממלכתי, תרבותי ואיכותי הופקד הבי־בי־סי. בברית המועצות שימש הרדיו את המפלגה הקומוניסטית ככלי יעיל לחינוך ולתעמולה גם למי שאינם יודעי קרוא וכתוב. שימוש נרחב ברדיו נעשה במשטרים פשיסטיים וטוטליטריים כדוגמת גרמניה הנאצית ואיטליה בתקופת מוסוליני, שם אפשר הרדיו להעביר בהתמדה את מסרי השלטון גם לנשים שהאזינו לשידורים בעודן עוסקות בעבודות הבית (De Grazia 1992, 226-227).
אף שחלק ניכר משידורי הרדיו הוקדשו למוזיקה, לבידור ולאירועי ספורט, זיהו בעלי העיתונים בארצות הברית את הפוטנציאל הטמון במדיום החדש בתחום אספקת מידע חדשותי לציבור. על רקע זה פרצה בארצות הברית "מלחמת התקשורת". המו"לים של העיתונות המודפסת אסרו על סוכנות הידיעות אסושיאייטד פרס (Associated Press – AP), שהייתה בבעלות משותפת של עיתונים אמריקניים רבים, לספק ידיעות לתחנות רדיו שביקשו לשדר חדשות. המאבקים נמשכו שנים אחדות, עד שהושגה פשרה לפיה יוגבלו היקף שידור החדשות ברדיו ומועדיהם. לא הייתה זו רק תחרות כלכלית, אלא גם מאבק של יוקרה וכוח: בעלי העיתונים חששו כי הרדיו יפגע במעמד העיתון כערוץ התקשורת העיקרי של החברה האמריקנית (Jackaway 1994, 1995). ואכן מרכזיותו של הרדיו וחשיבותו בחברה האמריקנית באו לביטוי בולט, בין היתר, ב"שיחות ליד האח" שניהל הנשיא פרנקלין ד. רוזוולט באמצעות הרדיו עם האזרחים החל משנת 1933. בדרך זו יכול היה הנשיא, שנחשב לפוליטיקאי הראשון שהבין את חשיבות הרדיו ואת כוחו, להגיע אל הציבור הרחב תוך עקיפת הפוליטיקאים והעיתונאים שהתנגדו למדיניות שביקש לקדם (Brown 2004). מקלט הרדיו עצמו, שהיה חפץ גדל ממדים, היה מוצב בסלון הביתי, והמשפחה הייתה מתקבצת סביבו כדי להאזין לשידורים.
נשיא ארצות הברית פרנקלין ד. רוזוולט: כל המשפחה התקבצה סביב מקלט הרדיו
התפקיד החשוב של הרדיו כערוץ עיתונאי, ככלי המאפשר העברה מהירה של מידע חדשותי, התברר בהדרגה, בעיקר כאשר התחוללו אירועים דרמטיים דוגמת הטיסה הראשונה מעל האוקיינוס האטלנטי ב־1927, של צ'רלס לינדברג הדרמה של חטיפת בנו התינוק של לינדברג בשנת 1932, כאשר תחנות רדיו בארצות הברית שידרו מאות מבזקי חדשות, או שרפת הענק בהיכל התערוכות קריסטל פאלאס (Crystal Palace) בלונדון, שסוקרה בשידורים חיים בבי־בי־סי, ונהפכה לאירוע מכונן בתולדות הרדיו בבריטניה.
מלחמת העולם השנייה העצימה את מעמדו של הרדיו. עיתונאים נלוו לצבאות השונים ובאמצעות מכשירי הקלטה מסורבלים תיעדו קרבות וכיבושים. שידוריו של אדוארד מורו, כתב רשת סי־בי־אס האמריקנית, מעל גגות לונדון בימי הבליץ הגרמני על העיר העבירו את חוויית המלחמה באירופה אל כל בית בארצות הברית.
העיתונאות המשודרת – הטלוויזיה
במחצית המאה ה־20 התבסס מעמדו של הרדיו כספק חדשות וכמקור מידע מרכזי לאזרחי העולם. המצאת הטרנזיסטור אפשרה למאזינים לקלוט את השידורים כמעט בכל מקום וזאת באמצעות מקלטים קטנים. אך עד מהרה נדרשו העיתונות המודפסת והרדיו להתמודד עם טכנולוגיית שידור חדשה - הטלוויזיה. פיתוחה החל עוד בשנות ה־20 ושידורי טלוויזיה החלו בבריטניה ב־1936, אך הופסקו עם פרוץ מלחמת העולם השנייה (A Short 2011). בשנות ה־50 נעשה מקלט הטלוויזיה מכשיר ביתי נפוץ במדינות רבות. ב־1952 שידרו רשתות הטלוויזיה בארצות הברית בשידור ישיר את הוועידות שערכו שתי המפלגות הגדולות ערב הבחירות לנשיאות. "אף פעם במשך דברי ימי ארצות הברית לא היו הוועידות הפוליטיות הלאומיות כה קרובות לכל כך הרבה אנשים", אמר באותה שנה סרנוף, "היה זה השיעור הגדול ביותר לאמריקנים בתורת האזרחות. הוא הוצג בקנה מידה ארצי. הטלוויזיה נתגלתה כאחד הכוחות היעילים והחזקים ביותר שהובאו אי פעם לזירה הפוליטית והיא מבטיחה להיות גורם מכריע בתוצאות הבחירות" (סרנוף 1952, עמ' י"ז).
עדות נוספת לכך שהטלוויזיה איננה רק כלי תקשורת בידורי אלא גם ספָּק בולט של חדשות, ובכלל זה תחקירים, קיבל הציבור האמריקני שנתיים אחר כך. תחקיר מקיף שערך העיתונאי אדוארד מורו ושודר ברשת הטלוויזיה סי־בי־אס במרס 1954 חשף את דרכי פעולתו של הסנטור ג'וזף מקארתי, יושב ראש "הוועדה לפעולות אנטי אמריקניות", שניהל מאבק חריף שכונה "ציד המכשפות" בחדירתם, כביכול, של גורמים קומוניסטיים לממשל האמריקני, לתעשיית הקולנוע ולגופים נוספים (נוימן 1954). התחקיר עורר גל ביקורת ציבורית נגד מקארתי ותרם להפסקת פעילותו.
בשנות ה־60 של המאה ה־20 היו המהדורות של חדשות הערב, ששודרו בשלוש רשתות הטלוויזיה הגדולות, מקורות מידע עיקריים לציבור. כך היה בעת רצח הנשיא ג'ון פ' קנדי ב־1963, וכך במשך שנים בדיווחים על המלחמה בווייטנאם (Final words 2009). דיווחים אלה השפיעו על דעת הקהל בארצות הברית והם העצימו את הדרישה להחזיר הביתה את הלוחמים בדרום מזרח אסיה ולהעדיף משא ומתן עם צפון וייטנאם על פני המשך המלחמה.
היכולת להעביר דיווחים כמעט מכל קצווי תבל אל מסך הטלוויזיה השתפרה באותן שנים הודות לשידורים באמצעות לוויין, לאחר שבמסגרת פרויקט משותף לארצות הברית, בריטניה וצרפת שוגר לחלל ב־1962 לוויין התקשורת טלסטאר (Telstar). כשני עשורים אחר כך, ביוני 1980 הושקה רשת הטלוויזיה בלוויין, CNN, שדיווחיה שודרו מרחבי העולם 24 שעות ביממה לצופים ברחבי ארצות הברית ובהמשך הורחב טווח השידורים לשלוחות נוספות ברחבי העולם.
עיתונאות בעידן הדיגיטלי
שנות ה־90 של המאה ה־20 סימנו עשור של מפנה (Schafer and Thierry 2018) בתחום התקשורת וברשת האינטרנט. ההשלכות, מבחינת העיתונות ואמצעי התקשורת האחרים, היו רבות ומגוונות: טכנולוגיות, כלכליות, תרבותיות, חברתיות ופוליטיות. ייתכן שאין די במונח "מפנה". יש מי שסבורים כי בעקבות כניסת הטכנולוגיות החדשות "נוף התקשורת השתנה בצורה דרסטית ודרמטית" (Lin et al. 2013, 160).
התפתחות העיתונאות בעידן הדיגיטלי מחייבת להימנע משימוש בהבחנה, שהייתה קיימת במאה ה־20, בין עיתונאות מודפסת לבין עיתונאות משודרת לסוגיה השונים. ארגוני תקשורת ממוסדים, כמו עיתונאים עצמאיים, מספקים בעידן הדיגיטלי את החדשות במגוון של טכנולוגיות, ערוצים ואופנים. החדשות כיום הן תמהיל של טקסטים כתובים, תצלומים, צילומי וידיאו וקול. כל המידע הזה מגיע לחלק ניכר מהציבור באמצעות מכשירים נישאים כטלפון נייד או מחשב.
את התפתחות העיתונאות מהמחצית השנייה של המאה ה־20 אפשר לחלק לתקופות אלו (דרור 2011; Kawamoto 2003; Scott 2005; Noci 2013):
1. השלבים הראשונים, לפני עידן ה־web. ניצנים ראשונים של אספקת מידע באמצעות תקשורת אלקטרונית ממוחשבת החלו ב־1974, עם הפעלת שידורי הטלטקסט CEEFAX של הבי־בי־סי הבריטי. שידורים אלו כללו מידע כתוב ששודר אל מרקעי הטלוויזיה של הצופים, ובכלל זה ידיעות חדשותיות, שאפשר היה לצפות בהן בשעות הלילה, לאחר תום שידורי הטלוויזיה. ב־1981 החל הדואר הצרפתי בהפעלת מערכת מיניטל (Minitel), מחשב ביתי שחובר למערכת תקשורת ואִפשר ללקוחות לקבל בביתם מידע בנושאים שונים, כולל תמצית חדשות מעיתונים שונים. שלוש שנים אחר כך החל העיתון הצרפתי ליברסיון (Libération) לספק למנויי מיניטל עדכונים בזמן אמת מאולימפיאדת לוס־אנג'לס. בטכנולוגיה דומה החלו גם עיתונים אמריקניים להעביר מידע כתוב למחשבים בבתי המנויים. בד בבד הופעל שירות העברה קולית של חדשות באמצעות הטלפון.
2. האינטרנט ואתרי החדשות. האינטרנט, כרשת תקשורת בין מחשבים, פעל מסוף שנות ה־60 של המאה ה־20. אך רק ב־1991 השיק טים ברנרס־לי (Tim Berners-Lee) את "הרשת הכלל עולמית" (World Wide Web). בעקבות השקת אתרי האינטרנט הראשונים ב־WEB ופיתוח דפדפנים ומערכות הפעלה שונות, החלו גם עיתונים להשתמש בטכנולוגיה החדשה. כך החל העיתון האמריקני שיקגו טריביון להפיץ את תכניו באמצעות מערכת התקשורת הממוחשבת של (AOL – America On Line), ושנה לאחר מכן, ב־1993, הפיץ עיתון הסטודנטים Tech, במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT), מהדורה באינטרנט. הניו יורק טיימס החל להפיץ תכנים עיתונאיים באתר מקוון בשנת 1996, ובאותה שנה חברו רשת הטלוויזיה האמריקנית אן־בי־סי (NBC) וחברת המחשבים מיקרוסופט (Microsoft) להקמת אתר חדשות באינטרנט, במקביל להשקת ערוץ החדשות בטלוויזיה בכבליםMSNBC . זו הייתה אחת הדוגמאות הראשונות לכניסתן של חברות טכנולוגיה גדולות לעולם התוכן התקשורתי.
תקשורת אלקטרונית של טקסט לפני עידן האינטרנט: מכשיר המיניטל הצרפתי
ארגוני תקשורת גדולים רבים זיהו את תהליך השינוי הצפוי לעולם העיתונאות המודפסת והמשודרת בעידן האינטרנט ונערכו למציאות החדשה. אולם היו גם מו"לים של עיתונים שהביעו דאגה רבה מפני מה שכונה "קניבליזציה": הסיכון שמהדורת האינטרנט תנגוס נתחים גדולים מהמכירות של העיתון המודפס, ובעיקר תפגע בהכנסות ממודעות, שהן מקור הרווח העיקרי של העיתונות המודפסת. יש הטוענים כי הדרך שבה נכנסו העיתונים לעידן המקוון הייתה בבחינת שגיאה היסטורית, שכן הם החלו להפיץ ללא תשלום את תכניהם ברשת, ובכך העצימו את תרבות החינם של צריכת תקשורת המונים, שהייתה מקובלת בעיקר בטלוויזיה וברדיו. כדי להתמודד עם בעיה זו הקים ב־1997 היומון האמריקני וול סטריט ז'ורנל "חומת תשלום" והחל לגבות דמי מנוי מקוראי אתר האינטרנט שלו. כמוהו עשו גם ניו יורק טיימס ועיתונים נוספים, אך אלה הם עדיין מיעוט שבמיעוט.
בד בבד החלו להתפתח גופי עיתונות שפעילותם התמקדה באינטרנט בלבד. אחד האירועים הבולטים הראשונים שבהם הוכר אתר אינטרנט כזה כשחקן בולט בזירת העיתונאות, היה כאשר הבלוגר מת'יו (מאט) דראדג' (Matt Drudge) יוצר ועורך אתר החדשות והרכילות Drudge Report חשף בשנת 1998 את פרשת הרומן של נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון, עם המתמחה מוניקה לוינסקי. המידע על כך היה בידי מערכת שבועון החדשות ניוזוויק, אך עורכיו חששו לפרסם אותו, הוא דלף לאתר, והידיעה צוטטה ברחבי העולם בהרחבה. בסוף אותה שנה, לאחר שחוקר מיוחד הגיש את הדוח המלא על הפרשה, התאפשר לקוראי העיתונות המקוונת לקרוא את 453 עמודי המסמך. ההפניה למסמך הייתה באמצעות קישור (לינק, link) שנכלל בידיעות על ממצאי החקירה. עשרות מיליוני בני אדם נחשפו בדרך זו לפרטי מערכת היחסים בין הנשיא למתמחה. וכך הוכחה יעילותו של אחד החידושים הבולטים בעיתונות המקוונת - טכנולוגיית ההיפרטקסט, שאפשרה לראשונה לקוראים להגיע למסמכים, לכתבות קודמות ולחומר רקע נוסף שמאוחסנים במחשבים שונים או מרוחקים.
חידוש חשוב ועקרוני נוסף שאפיין את העיתונות המקוונת, כמעט מראשית דרכה, היה מתן אפשרות לציבור להשתתף בתהליך התקשורתי. בעיתון המודפס יכלו הקוראים להגיב באמצעות מכתב למערכת, וגם זה לא תמיד התפרסם, אתרי החדשות המקוונים, לעומת זאת, החלו לאפשר לגולשים לפרסם את תגובתם בתחתית הכתבה או הידיעה. התגובה (בישראל מקובל להשתמש במונח תגובית או טוקבק talkback) הייתה אחד הרכיבים בהפיכת הקוראים, המאזינים והצופים מצרכנים פסיביים של העיתונאות לסוגיה ליצרכנים. משמע, לצד היותם צרכני תקשורת הם שותפים באספקת המידע, אם בתגובות או בדרכים אחרות. לדוגמה, פיגוע הטרור ברכבת התחתית ובאוטובוס בלונדון ביולי 2005 היה לאירוע מכונן בזיהוי תפקידו החשוב של הציבור באספקת מידע, תצלומים וקטעי וידיאו. את מרבית החומרים שהגיעו לארגוני התקשורת, ובראש ובראשונה לבי־בי־סי, שלחו מן השטח עוברי אורח, צופים וצופות, בטרם הגיעו למקום עיתונאים.
בניסיון להרחיב את השתתפות הקוראים במוצר העיתונאי ניסתה מערכת הלוס אנג'לס טיימס (Los Angeles Times) בשנת 2005 לשבץ באתר העיתון Wikitorial - מאמר דעה על נושאי השעה שהקוראים יכולים לערוך ולשנות. הניסוי הופסק לאחר שלושה ימים, שבהם הוצפו המאמרים בביטויים שהדעת אינה סובלת.
ביטוי בולט אחר להיות הקוראים יצרכנים התרחש ביצירת פלטפורמות מקוונות, שאִפשרו לכל איש ואישה לדווח, לתאר או להביע דעה ולהפיצה באמצעות האינטרנט. ב־1997 נעשה שימוש ראשון במונח "יומן רשת" (Weblog), שקוצר כעבור כשנתיים ל"בלוג". הבלוגים החלו לשמש, בין היתר, גם במה לעבודה עיתונאית עצמאית, בהיקף שגדל והלך ברחבי העולם. בשנת 2003, בזמן מלחמת המפרץ השנייה, צוטט בהרחבה באמצעי התקשורת בעולם "הבלוגר מבגדד", עיראקי שבחר בשם העט "סאלם פאקס", ודיווח בהרחבה על המתקפה האמריקנית על עיראק. גם עיתונאים מקצועיים פתחו בלוגים, במסגרת עבודתם בארגון תקשורת או מחוצה לה. על התחזקות מעמדם של הבלוגרים בעולם התקשורת העידה העובדה שבשנת 2005 העניק לראשונה "הבית הלבן" לבלוגר וושינגטוני אישור כניסה לתדרוכים היומיים של דובר הנשיא (Steelye 2005).
זאת ועוד: בשנת 2000 הושק בדרום קוריאה אתר אומייניוז (OhMyNews) לקידום "עיתונות אזרחית", שבו דיווחו אזרחים מן השורה על אירועים שונים. "העיתונות של המאה ה־20 הייתה חד־סטרית. כתבים מקצועיים כתבו, והקוראים קראו", אמר מייסד האתר, אוֹ יאון־הו, "ואילו בעידן החדש כל אזרח הוא כתב". לצד צוות של 50 עיתונאים מקצועיים סיפקו רבבות בני אדם ידיעות וכתבות לאתר זה, שמהדורתו הבין־לאומית בשפה האנגלית הוסבה כעבור כעשור לבלוג בנושאי עיתונות אזרחית.
השילוב בין עיתונות מקוונת, מודפסת, משודרת ומצולמת בא לידי ביטוי פיזי בשנת 2000 בעיר טמפה בארצות הברית שבה החלה לפעול מערכת חדשות משולבת ראשונה של עיתון, תחנת טלוויזיה ואתר אינטרנט. דפוס זה נעשה נפוץ בעשורים הבאים. זמינות הטכנולוגיה הדיגיטלית שיפרה גם את הארכיונים של ארגוני תקשורת. כך, לדוגמה, השלים ב־2002 הניו יורק טיימס את תהליך הדיגיטציה של ארכיון הכתבות שלו מאז 1851, והפך כל החומר ההיסטורי של העיתון זמין לעובדים ולציבור. דיגיטציה של עיתונים נעשית כיום בספריות ובארכיונים רבים בעולם, ובראש ובראשונה ספריית הקונגרס האמריקני בוושינגטון והספרייה הבריטית בלונדון. בישראל מבצעות הספרייה הלאומית ואוניברסיטת תל אביב פרויקט דומה, "עיתונות יהודית היסטורית", שבמסגרתו מעלים לרשת עיתונים וכתבי עת יהודיים וישראליים.
רשתות חברתיות
השקתה של הרשת החברתית פייסבוק ב־2004, שהייתה מיועדת בראשיתה לסטודנטים בלבד, ופתיחתה לציבור הרחב כשנתיים אחר כך, והתפשטותן של רשתות נוספות כטוויטר (2006) ואינסטגרם (2010) הביאו לטלטלה נוספת בעולם העיתונאות. במקביל לשימוש הנרחב ברשתות לצורך תקשורת אישית, התעצם השימוש בהם גם ככלי תקשורת המונים, שמספק לקהלים רחבים מידע. את המידע מפיץ הציבור הרחב, לצד מידע שמפיצים עיתונאים, פוליטיקאים, גופים עסקיים ועוד. באירועי "האביב הערבי" שפרצו בתוניסיה בשלהי 2010 והתפשטו ברחבי מדינות ערב, לרשתות החברתיות היה תפקיד משמעותי בהפצת המידע ובגיוס תמיכה ציבורית תוך עקיפת אמצעי התקשורת הממוסדים, ששאבו אף הם מן המידע המופץ (Eltantawy and Wiest 2011). גם הידיעות הראשונות על הריגתו של מנהיג אל קאעידה, אוסאמה בן־לאדן, על ידי לוחמי קומנדו אמריקנים ב־2011, התחילו בציוצי טוויטר.
הרשתות החברתיות תרמו גם להתפתחות של אתרים, חלקם שנויים במחלוקת, שריכזו מסמכים מסווגים שהודלפו אחר כך לתקשורת. הבולט שבהם הוא ויקיליקס (Wikileaks) שהקים ב־2006 העיתונאי והאקטיביסט האוסטרלי ג'וליאן אסאנג' (Julian Assange), והפיץ כמויות עצומות של מסמכים דיפלומטיים וצבאיים שגרמו למבוכה רבה לממשל האמריקני ולגורמים נוספים.
במערכת הבחירות לנשיאות בארצות הברית ב־2016 השתמשו המועמדים בצורה נרחבת ברשתות החברתיות כדי להעביר לציבור מסרים ללא תיווך של ארגוני התקשורת. כשנבחר לנשיא, יישם דונלד טראמפ שיטה חדשה להפצת הודעות לציבור האמריקני ולמנהיגים ברחבי העולם - ציוצי טוויטר, שחלקם שוגרו מחדר השינה שלו בבית הלבן. ציוצים אלה עקפו לא רק את הדיונים שהיו מקובלים בבית הלבן בממשלים קודמים בטרם פרסום הודעות לעיתונות, אלא גם את רשתות השידור והעיתונים.
התפתחות הרשתות החברתיות החמירה עוד את מצבם של מרבית העיתונים בעולם. בקיץ 2011 הודיעה קבוצת התקשורת שבבעלותה העיתונים הבריטיים הגרדיאן (The Guardian) והאובזרבר (The Observer) כי בשנה הקודמת הפסידו שני היומונים 33 מיליון ליש"ט. כדי להתמודד עם מציאות קשה זו הכריזו ראשי הקבוצה על אסטרטגיה עסקית חדשה, "דיגיטל תחילה" (Digital first), שעיקרה התמקדות במאמצים להפקת רווחים מן המוצרים העיתונאיים הדיגיטליים (Sabbagh 2011).
הטלפון הנייד
טלפונים ניידים, ששימשו תחילה רק לשיחות טלפון, סייעו לעיתונאים בהעברת מידע למערכות ארגוני התקשורת, תחילה בקול ואחר כך גם במסרונים (SMS). השקת האייפון (iPhone), היינו "הטלפון החכם", בשנת 2007, סללה את הדרך לעידן הסלולר, שבו התמזגו בטלפון החכם האפשרות לקבל מידע כתוב, להאזין לשידורים, לצלם, לצפות בקטעי וידיאו ובשידורי טלוויזיה, לקיים תקשורת כתובה, קולית וחזותית, לתקשר ברשתות החברתיות ועוד. הטלפון הנייד מאפשר אפוא לא רק לקלוט מידע במגוון טכנולוגיות, אלא גם לעבד ולהפיץ אותו בעיקר ברשתות החברתיות.
עיתונאות רחפנים
טכנולוגיות נוספות כדוגמת רחפנים (drones) לצילומי אוויר, השתלבו בעבודה העיתונאית של אזרחים ושל עיתונאים גם יחד, בעיקר בתחנות טלוויזיה (Ferguson and Greer, 2019). חוגים לעיתונאות באוניברסיטאות אחדות בארצות הברית ובמדינות נוספות משלבים בשנים האחרונות בתכניות הלימודים קורסים בנושא "עיתונאות רחפנים", הכוללים היבטים טכניים, חוקיים ואף אתיים, בין היתר בכל הקשור לפגיעה בפרטיות (Goldberg, Corcoran and Picard 2013). בראשית העשור השלישי של המאה ה־21 החלו תצלומים, שנעשו באמצעות רחפנים, למצוא יותר ויותר את מקומם בדיווחים העיתונאיים וגם ברשתות החברתיות.
תולדות העיתונות בארץ־ישראל ובישראל
שנת 1863 מציינת את ראשיתה של העיתונות העברית בארץ־ישראל, עם צאתם לאור של העיתונים הלבנון וחבצלת. שני העיתונים סבלו מבעיות כלכליות ובין בעליהם התפתחה יריבות קשה. ב־1864, לאחר הופעת הגיליון ה־12 של הלבנון, הורה השלטון העות'מאני על סגירתו, ויחד עמו נסגר גם המתחרה, חבצלת. חמש שנים לאחר סגירתו, שב החבצלת וראה אור ברציפות עד שנת 1911 (אילתי 1994).
העיתונות המודפסת
בשנת 1881 עלה לארץ ישראל אליעזר בן־יהודה, שכונה לימים "מחיה השפה העברית". תחילה, הצטרף למערכת חבצלת, אך ב־1884 החל להוציא את עיתונו העצמאי, השבועון הצבי, אותו הגדיר "עיתון יומי היוצא לאור פעם אחת בשבוע". מקום נרחב הוקדש בו לדיווחי חדשות תוך העשרת השפה במילים ובביטויים, שאותם חידש בן־יהודה. העיתון, שעבר גלגולים שונים (שמו שונה מספר פעמים: מהצבי להאור ואחר כך להשקפה ושוב להצבי ולהאור), המשיך להתפרסם במשך למעלה מ־30 שנה, רוב הזמן כשבועון ותקופות מסוימות גם כיומון.
בן־יהודה לא הסתפק בחידושי לשון, והרבה בדיווחים עיתונאיים, תרגם סיפורים וחומר ספרותי אחר, בעיקר מצרפתית, והיה הראשון שהנהיג את השימוש בכותרות גדולות, ובמיוחד לידיעות סנסציוניות. המהפכה שביצע בן־יהודה בעיתונות של אותם ימים בלטה במיוחד כשהפך הצבי לעיתון היומי הראשון בארץ, בשנת 1908.
עם תום מלחמת העולם הראשונה החלה להתפתח עיתונות עברית יומית של ממש ביישוב העברי בארץ. ראשון העיתונים היה הארץ, שהחל לצאת בירושלים בשנת 1919 כגלגולו של עלון חדשות, שהדפיס שנה קודם לכן הצבא הבריטי. העברתו לתל אביב בשנת 1923 סימנה את ראשית התהליך שבו נהפכה העיר למרכז העיתונות בישראל. זמן קצר לאחר מכן יצא לאור גם היומון דואר היום, בעריכת איתמר בן אב"י, בנו וממשיך דרכו של אליעזר בן־יהודה. בן־אב"י טבע סגנון עיתונאי חדש, סנסציוני ולעתים אף לוחמני, והיה מבשרה של "עיתונות הסנסציה בארץ ישראל" (אלידע 1992).
בשנת 1925 ראה אור יומן ההסתדרות הכללית של העובדים, דבר, שהיה לימים עיתונה של מפלגת פועלי ארץ־ישראל. בתוך שניים־שלושה עשורים היה כמעט לכל מפלגה עיתון יומי משלה. התנועה הרוויזיוניסטית הוציאה לאור את העם, ולאחר מכן את הירדן והמשקיף. לחוגים הדתיים היה הצופה; לציונים הכלליים - הבוקר; לתנועת השומר הצעיר (לימים מפ"ם) - משמר, שהחליף מאוחר יותר את שמו לעל המשמר ולתנועה הקומוניסטית - קול העם. כל העיתונים האלה שבקו חיים במחצית השנייה של המאה ה־20 (לימור, 1999). דעיכת העיתונות המפלגתית איננה תופעה ישראלית ייחודית. היא התרחשה גם במדינות דמוקרטיות אחרות, כמו בריטניה (Koss 1984) או שוודיה (Hadenius 1983).
העיתון הראשון בארץ ישראל (1863): הלבנון והבול שהונפק לציון 100 שנים להופעתו
בעשורים הראשונים שלאחר הקמת המדינה ראו אור עשרות יומונים, בשפות שונות, שחלקם נועדו לשרת את צורכי העולים החדשים. במרוצת הזמן נסגרו מרביתם. תמונת מצב זו של העיתונות המודפסת אינה שונה, בהכללה, מהתמונה המתגלה לעינינו בשני העשורים האחרונים כמעט בכל המדינות הדמוקרטיות: סגירת עיתונים מודפסים וירידה במספר הגיליונות הנמכרים או המופצים, במקביל לצמיחת אמצעי תקשורת מקוונים.
בשוק עיתוני הערב, שלמעשה הופיעו בשעות הצהריים ואחר כך בבוקר, התנהל מאבק רב שנים מאז 1948 בין מעריב לבין ידיעות אחרונות. מעריב הוביל בקרב על התפוצה עד לאמצע שנות ה־70 של המאה ה־20, אז גבר עליו ידיעות אחרונות. ב־2007 הצטרף שחקן חדש למאבק, ישראל היום, עיתון חינמי שבתוך שנים אחדות זכה לשיעורי החשיפה הגבוהים ביותר בישראל. בעשור השלישי של המאה ה־21 מופיעים בישראל ארבעה יומונים בעברית - הארץ, ישראל היום, ידיעות אחרונות ומעריב. לאלה יש להוסיף יומונים המיועדים למגזר החרדי (המודיע, המבשר, הפלס, יתד נאמן). כן מופיעים בישראל יומונים באנגלית (ג'רוזלם פוסט) ובערבית (אל איתיחאד) ושלושה יומונים כלכליים (גלובס, דה מרקר וכלכליסט).
הארץ ודאר היום: בולים לציון 100 שנה להופעת העיתונים
במקביל לעיתונות היומית פרחו בישראל כתבי עת רבים, שבועונים וירחונים, בהם ראוי לציין שניים: לאשה (יוצא לאור מאז 1947) והעולם הזה (1993-1937), שהטביעו חותם על דפוסי העבודה העיתונאית ועל עיצוב טעם הקהל.
נוסף על היומונים, שלכולם יש מהדורות או גרסות מקוונות - אם כאלה שהנגישות אליהן היא חינמית ומלאה, ואם כאלה שהנגישות היא חלקית או תמורת תשלום - רואים אור בישראל עשרות כתבי עת, שבועונים וירחונים, שחלקם מציעים גם מהדורות מקוונות.
העיתונות המקומית, שראתה אור תחילה במספר קטן של יישובים, התרחבה מאוד מאז שנות ה־70 של המאה ה־20. בשני העשורים שלאחר מכן ביססו המקומונים את מעמדם כמשפיעים על סדר היום הציבורי ביישובים שונים, ואף הצמיחו עתודות של עיתונאים שהשתלבו בעבודה באמצעי תקשורת ארציים ומובילים. בשלהי העשור השני של המאה ה־21 מעריכים את מספר המקומונים, רובם שבועונים ומיעוטם מופיעים בתדירות נמוכה יותר, בכ־300, או יותר. רבים מהמקומונים מציעים גם מהדורות מקוונות. העיתונים המקומיים הם חינמונים ומקור ההכנסה העיקרי שלהם הן המודעות. לצד אלה רואים אור בישראל גם עשרות עלונים המופצים בבתי כנסת, הכוללים לצד דברי תורה גם כתבות, מאמרים ופרסומות, ומיועדים בעיקר לציבור הדתי־לאומי.
העיתונאות המשודרת – הרדיו והטלוויזיה
בשנת 1932 החלה בשידוריה תחנת רדיו עברית ראשונה בארץ ישראל, שפעלה באופן זמני במסגרת תערוכת "יריד המזרח בתל אביב", והמשיכה לשדר לסירוגין גם אחרי סגירת היריד, עד 1935 (אלמוג 1996). ב־1936 נחנכה תחנת השידור הרשמית של המנדט הבריטי PBS – Palestinian Broadcasting Service ששידרה באנגלית, בערבית ובעברית תחת השם "קול ירושלים". עם הקמת המדינה החלה בשידוריה תחנת קול ישראל, שהייתה כפופה במשך שנים למשרד ראש הממשלה ורק ב־1965 החלה לפעול רשות השידור כרשות ציבורית ממלכתית, לא ממשלתית. לצד קול ישראל פעלה מאז 1950 תחנת הרדיו הצבאית גלי צה"ל (כספי ולימור 1992). במפת שידורי הרדיו חל שינוי וגיוון בולט באמצע שנות ה־90 של המאה ה־20, עם מתן ההיתרים להפעלת תחנות רדיו אזוריות מסחריות ברחבי הארץ. מאוחר יותר החלו כל התחנות להעביר את שידוריהן ותכנים נוספים, באמצעות האינטרנט.
מועד תחילת השידורים בטלוויזיה הישראלית עוכב עד לאמצע שנות ה־60 של המאה ה־20, בין היתר בגלל התנגדותו של ראש הממשלה הראשון דוד בן־גוריון למדיום זה, שבו לא ראה "כל ברכה אינטלקטואלית וחינוכית" (מן 2012, 287). ב־1966 החלו שידורי הטלוויזיה הלימודית, שנועדה לתלמידי בתי הספר, אך התפתחה לימים לטלוויזיה החינוכית ושידרה מגוון תכניות, ובכלל זה את תוכנית האקטואליה היומית "ערב חדש".
שידורי הטלוויזיה הישראלית, שפעלה במסגרת רשות השידור, החלו ב־1968, ובאותה שנה החלו גם לשדר את מהדורת החדשות "מבט". ב־2017 פורקה רשות השידור ובמקומה הוקם תאגיד השידור הישראלי כאן, שחטיבת החדשות שלו מפעילה שידורי טלוויזיה, רדיו ודיגיטל.
ב־1993 הושק בטלוויזיה הערוץ השני, ערוץ מסחרי שאותו הפעילו זכיינים, ולראשונה התוודע הציבור הישראלי למונח "רייטינג" (מדרוג) ולהשפעת נתוני הצפייה על תוכני השידור ומאפייניו. ערוץ שידורים מסחרי נוסף, ערוץ 10, הושק ב־2002. בשנת 2021 פעלו בישראל שלוש חברות חדשות בטלוויזיה - בערוץ הראשון הציבורי וכן בשני הערוצים המסחריים (קשת 12 ורשת 13). ערוץ נוסף (ערוץ 14) הפעיל גם הוא שידורי חדשות.
תאריכים חשובים בתולדות העיתונות ותקשורת ההמונים בארץ־ישראל ובמדינת ישראל
השלטון העות'מאני
1863 - הופעת העיתונים הראשונים בארץ־ישראל: הלבנון וחבצלת
1884 - הופעת הגיליון הראשון של הצבי, עיתונו של אליעזר בן־יהודה
המנדט הבריטי
1919 - הקמת היומון הארץ
1919 - הקמת היומון דואר היום (נסגר ב־1936)
1925 - הקמת היומון דבר (נסגר ב־1996)
1932 - הקמת היומון באנגלית ג'רוזלם פוסט
1939 - הקמת ידיעות אחרונות
1948 - הקמת מעריב
מדינת ישראל
1948 - הקמת קול ישראל
1963 - הקמת מועצת העיתונות בישראל
1963 - הקמת רשות השידור הישראלית
1965 - הקמת הטלוויזיה הלימודית (שמה הוחלף לימים להטלוויזיה החינוכית)
1968 - הקמת הטלוויזיה הכללית (הערוץ הראשון)
1985 - שידורי ניסיון בישראל של דפי טלטקסט, כולל חדשות. המיזם הוצג בתקשורת כ"עיתון אלקטרוני"
1986 - תחילת מחשוב מערכות הסדר והדפוס בעיתונות הישראלית וקץ עידן "הדפוס החם"
1993 - הקמת ערוץ 2 של הטלוויזיה
1995 - תחילת שידורי הרדיו האזורי
1995 - הקמת פורטל האינטרנט וואלה!; קבוצת הארץ משיקה את אתר (IOL – Israel Online); ג'רוזלם פוסט משיק אתר אינטרנט; היומון הכלכלי גלובס מפעיל אתר אינטרנט חדשותי
2000 - קבוצת ידיעות אחרונות משיקה את אתר ynet
2002 - תחילת שידורי ערוץ 10
2007 - הקמת היומון ישראל היום
2008 - הקמת אתר מאקו (מבית קשת)
2017 - סגירת רשות השידור והקמת תאגיד השידור הישראלי כאן
2017 - פיצול ערוץ 2 לערוצים קשת 12 ו־רשת 13
2019 - מיזוג ערוץ 10 ו־רשת 13
מהפכת האינטרנט
בדומה ליתר מדינות העולם, גם בישראל טלטלה התפתחות האינטרנט את מפת התקשורת ושינתה בצורה ניכרת את דפוסי איסוף המידע והפצתו. בין העיתונים הראשונים שהשיקו אתרי אינטרנט, שכללו את התכנים שהופיעו במהדורה המודפסת, היו היומון בשפה האנגלית ג'רוזלם פוסט, גלובס וכן הארץ.
שלושת העיתונים הגדולים בישראל באותה עת בחרו במודלים שונים בכל הקשור לנוכחות הדיגיטלית שלהם. הארץ העלה לאתר העיתון את הידיעות שראו אור בגיליון המודפס, ומ־2013 החל לגבות תשלום על גישה מלאה לתכני העיתון במהדורה הדיגיטלית. מעריב השיק ב־1999 את אתר האינטרנט שלו, שנקרא תחילה מעריב אונליין ובהמשך nrg. כתבי העיתון נדרשו להעביר ידיעות לאתר במשך שעות היום. קבוצת ידיעות אחרונות עיכבה את הפעלת אתר האינטרנט שלה, ynet, מחשש שאתר כזה יפגע בתפוצת העיתון המודפס. עם השקת האתר, בשנת 2000, הוא התבסס על דיווחי כתבים שהועסקו בו, ולא פורסמו בו ידיעות וכתבות של עיתונאים מהעיתון המודפס. רק מאוחר יותר החלו האתר ועיתון האֵם בתהליך איטי של איחוד מערכות, שהביא לפרסומן של כתבות שראו אור בעיתון המודפס (דרור 2011).
עם הרחבת תשתית האינטרנט הוקמו בישראל מספר רב של "שערי כניסה" (פורטלים) שנועדו להקל על הגולשים להגיע למידע שחיפשו ברשת. חלק מפורטלים אלה התפתחו מאוחר יותר לאתרים גדולים שסיפקו גם חדשות באופן עצמאי או בשיתוף פעולה עם ארגוני תקשורת אחרים. הפורטל וואלה!, שהוקם ב־1995 והפך לימים לוואלה News, כלל מערכת חדשות עצמאית שסיפקה לא רק ידיעות וכתבות אלא גם מהדורות חדשות טלוויזיוניות. הפורטל נענע, שהקימה ב־1999 ספקית האינטרנט נטוויז'ן, התאחד עם חברת החדשות 10, ובאמצעותו שודרו כתבות טלוויזיה של חברת החדשות. במקביל הוקמו אתרי עיתונאות עצמאיים ברשת, בהם סקופ, מגפון וכן רוטר.נט (rotter.net), המפרסמים מידע שתורמים הגולשים, חלקם בעלי אוריינטציה אקטיביסטית מבחינה חברתית או פוליטית, בהם המקום הכי חם בגיהינום, העוקץ, שיחה מקומית ועוד.
מאז העשור הראשון של המאה ה־21 שימשו אתרי החדשות באינטרנט, כמו הרשתות החברתיות, מקורות מידע לאמצעי התקשורת הממוסדים. ההפצה הנרחבת של מידע ברשת הייתה אחת הסיבות לסגירת סוכנות הידיעות עתי"ם (עיתונות ישראלית מאוגדת) בשנת 2006. את הסוכנות הקימו בשנת 1950 בעלי העיתונים בישראל, והיא סיפקה ידיעות לאמצעי התקשורת בארץ, ובמיוחד לעיתונים שלא הייתה להם פריסה כלל־ארצית של כתבים.
דיווח בזמן אמת – לא פעם ביממה
על השינוי הדרמטי בעבודת העיתונאים, עם המעבר לעידן הדיגיטלי, אפשר ללמוד ממזכר פנימי, ששלח ערך מעריב דאז, אמנון דנקנר, לעובדי העיתון, בראשית חודש פברואר 2002. עניינו של מזכר זה: הנחיה חדשה, ולפיה העיתונאים מחויבים לא להסתפק בהעברת המידע למערכת העיתון המודפס, בשעות הערב, אלא לספקו ובאופן מיידי, בכל שעות היממה, גם לאתר האינטרנט של העיתון.
כך כתב העורך לעובדי העיתון:
החל ב־9.2.02 כולכם מתבקשים להעביר ידיעות בזמן אמת למעריב אינטרנט. המדובר בשיחת טלפון קצרצרה המדווחת על אירוע או התפתחות חדשותית ולא על העברת ידיעה מפורטת ומעודכנת, כך שהטרחה אינה גדולה. מצד שני יש לכך חשיבות רבה לגבי ההתמודדות של מעריב אינטרנט עם אתרי החדשות המתחרים. מעריב אינטרנט הוא חלק אינטגרלי ממעריב, והצלחתו היא הצלחתנו. לפיכך אני מבקש מאוד שתעבדו אתו באופן שוטף, מסודר וקפדני ותדאגו לעדכן אותם בכל דבר המתרחש בתחומכם.
בהמשך המזכר גם מצוינים "השוט ו"הגזר": "כתבים שלא ישתפו פעולה או שלא יעשו זאת במידה מספקת ייקראו לבירור. כתבים שיצטיינו בשיתוף פעולה ייהנו מהטבות שונות עליהן אחליט".
המדיניות החדשה שהונהגה במעריב הייתה סַמָּן ראשון לתפיסה "דיגיטל תחילה", שהחלה לתפוס את מקומה באמצעי תקשורת רבים בעולם, כאשר הארץ היה המבשר הרשמי הראשון שלה בישראל. בהודעה שפרסם העיתון, בחודש מרס 2013, ובישרה על התפיסה החדשה, נאמר: "מערכת הארץ עברה לשיטת עבודה של דיגיטל פירסט (Digital First), כך שכל כתבה או מאמר מועלים לאתר לאורך היום מייד כשהם מוכנים לפרסום" (קודנר 2013).
