השנה היתה אלפיים ומשהו, שלושים וקצת... הגבעות זהרו, למרגלותיהן בלטו בשממונם המרחבים הפתוחים. מעל נפרשו שמים לוהטים. בקווי האופק הרחוקים ניראו שרידי עננים. הגשם מאן לרדת על הכוכב השומם, כאילו אמר: "חייבת להיות סיבה, תכלית כלשהי, למאמצי לקשר בין שמים, אדמה וים. כאן לא נותר דבר..." סלעי בראשית עמדו דוממים. רוחות שורקות טיילו ללא הפרעה במרחבים האדירים. מדי פעם הגבירו את משבם, חרצו, שחקו בעוצמת הסלעים, טלטלו חולות ממקום למקום. אדמה חולית, שאינה מצמיחה מאום. אדמה העושה מאמצים בלתי פוסקים להגיע לחולות יציבים. אחר כך המשיכו הרוחות לעבר הימים, העלו גלים שוצפים, אלה התנפלו על המרחבים, להחזיר את כבודם האבוד מימים קדומים. בארץ שררה דממת בראשית. נתמלאה בקשת חיות היבשה, הים והאוויר - להעלם מן העולם! המין האנושי הוכחד. הצבע הירוק נמוג אחריו... ...ובמרחבים הפתוחים שלטו אך ורק היצורים החד - תאיים. הילת הצינה הגדולה היתה שמורה רק לחיידקים ההולכים ומתרבים... "2030...וקצת" - דרמה עתידנית מרתקת המביאה את המין האנושי ואת כל החי, שלב אחר שלב, לסופו הבלתי צפוי - ודווקא בדרך לא חזויה מראש. זוהי דרמה המציבה את הספר, פרי ביכוריה של סופרת צעירה, אביבה גיטלמן, בין רבי המכר העולמיים שבישרו את סוף עידן האנושות... בספר זה "2030...וקצת", נרקמת העלילה בשלבים מדורגים, החושפים פנים מוכרים ולא מוכרים של המין האנושי ושל העולמות העליונים הנעזרים בבני ברית מוזרים להכחדת האנושות שהלכה והסתאבה... אין ספק - זהו סיפור יום הדין הנורא, יום חיסול חשבונות עליונים עם יושבי מטה, הדוחס בתוכו מתח וחרדות אין קץ והמוביל את הקורא אל סופו המפתיע בנשימה עצורה.