אלפי ספרים נכתבו ונכתבים על זוועות השואה, מאות אלפי עדויות מזעזעות נשמעו, עשרות פושעי מלחמה נשפטו, ובכל זאת ספר זה מוכיח שהסיפור המלא עדיין רחוק מלהיות ידוע. מתוך שאיפתו העזה לשקם את חייו ולחיות חיים נורמליים בישראל, נמנע המספר יעקב בן דרור (ון-כלדר), מלדבר על קורותיו בשואה במשך כל ימי חייו. הוא חשש שאם יחזור וייזכר בפרטים, עלולים הזיכרונות הקשים למשוך אותו אל תהום שתגרום לו לחצות, בלא משים, את הגבול הדק, המאיים, שבין שפיות לשיגעון. אך בערוב ימיו, כאשר הבין שאם הוא ודומים לו לא יספרו את סיפורם עתה, לא יישאר בקרוב מי שיעשה זאת, גבר עליו רגש האחריות כלפי זכרם של כל אלה שנותרו שם. לכן, באי רצון ולאחר התלבטויות רבות, כתב ולאחר מכן הוציא לאור את הספר בהולנד, ארץ המולדת האהובה שבגדה בו. את המהדורה העברית היוצאת עתה לאור, כבר לא זכה לראות. הוא נפטר ב19- במאי 1998. זהו סיפורו של ילד שהתבגר בצל המוות. תיאור של נעורים במסע שתחילתו בהרפתקת ריגול חובבנית וסופו במסע של תלאות בין מחנות ההשמדה. למרות שהסיפור מסופר ע``י מבוגר, נשמרה בו נקודת המבט הרעננה של ילד שלא נואש מלחפש, ולעתים אף למצוא, פנים והתנהגות ששמרו על צלם אנוש גם במצבים הנוראים ביותר. בספר זה מתוארות הוכחות, מעטות אמנם, שבצד מפלצות האדם, בצד מכונות המשמעת הרצנחיות, פעלו וחיו, ולעיתים אף שילמו על כך בחייהם, אנשים שהתעקשו להמשיך להיות בני אדם. וקרן אור נוספת יש בסיפור חשוב זה. שהרי ילד שהחוויות הילדות שלו הסתמכו במלחמת קיום רצחנית יומיומית, שבגר ויצא משם והוא שלד מהלך בן 19, לבדו בעולם, לא איבד את התקווה ואת האמונה ברוח האדם, התבגר, הקים משפחה ואף עשה קריירה צבאית ואזרחית בישראל.