“"נראה לי שהקונפליקט הבסיסי בין נשים לגברים במיניות הוא שגברים הם כמו מכבי אש: בשבילנו סקס הוא מצב חירום ולא משנה מה אנחנו עושים, אנחנו יכולים להיות מוכנים תוך שתי דקות. הנשים לעומת זאת הן כמו השרפה עצמה: הן מאוד מסעירות, אך חייבים להתקיים תנאים מאוד ספציפיים כדי שהאש תפרוץ". (מתוך הספר, תרגום שלי).


"מכירים את זה ש"... כך בערך מתחילה כל בדיחה של סטנדאפיסט ישראלי. ובכן, אצל סיינפלד זה לרוב משהו שונה. הוא באמת מספר סיפור. זה על משהו שכולנו מכירים, הבחנו בו אינספור פעמים, אבל אנחנו פשוט לא ממש מתייחסים לדברים האלה כי זה מוזר, מביך או ילדותי מדי לדבר על זה.

במשך שנים רבות מדי פעם עלתה בי התהייה: האם ג'רי סיינפלד הוא גאון? טרם הגעתי לתשובה חד משמעית בעניין זה, אבל דבר אחד בטוח – הסדרה הנושאת את שמו בהחלט גאונית. שונה מכל מה שהיה בטלוויזיה של שנות ה-90 ורלוונטית על היום, נועזת, אך בשום אופן לא גסה, נוגעת בדרך קורעת, צינית ומבריקה בכל תחום בחיינו. אולי זה הצוות שעבד איתו, בראשות לארי דיוויד, אולי השחקנים שהוא ליהק, אבל לא משנה כמה מיאוס אני יכול לחשוב שאני חש כלפיה, ברגע שאני רואה את ג'ורג', איליין ואת קרמר על המסך, החיוך עולה בי בצורה פבלובית, בלתי נשלטת, כאילו ראיתי ידידים ותיקים. לא משנה כמה פעמים ראיתי פרק מסוים (ומדובר על הרבה פעמים, תאמינו לי!) אני עדיין צוחק מכל סצנה כמו בפעם הראשונה.

לג'רי סיינפלד יצא שם של קומיקאי חרוץ מאוד, שהיה מוכן לעבוד הרבה, קשה ולמעשה בחינם, אולי תמורת מעט אוכל. היה אפילו מקרה שהוא נסע דרך סופת שלגים לאיזה אולם בעיירה נידחת לבדר אנשים רק כדי לגלות שאף אחד לא הגיע. אבל איכשהו עם תהליך ההתבגרות , האחריות והשאיפה לעושר, הילד שישב בג'רי היה עקשן וסירב ללכת. כך נוצר המיזוג הזה בין אינפנטיליות גאונית לעולם המבוגרים שהניב אוסף של אמירות קורעות מצחוק שהפכו לקלאסיקה.

קשה לתרגם את ההומור המובא בספר לעברית ולא להרוס אותו , כנראה בגלל זה הוא גם לא תורגם. בנוסף ההומור הזה הוא אמריקאי מאוד עם נגיעה יהודית. למרות העובדה הזו, הסיטקום "סיינפלד" הצליח לצבור מיליוני מעריצים בכל רחבי העולם ופרק הסיום של הסדרה שבר כל שיא צפייה אפשרי. אני אומר את זה כי למעשה הרוב המכריע של הבדיחות הכתובות בספר, מופיעות גם בסדרה. הן עוסקות בכל התחומים: בידור, דייטינג, סקס, גזענות, צביעות, חברים לעבודה, טיסות, ספורט, מה לא?
למשל: " ...למה צריך את המנצח בכלל? כלומר אני מבין שבהתחלה הוא מסמן לכולם מתי יש להתחיל לנגן וזה אחלה. אבל למה צריך אותו אחר כך? זה לא שאיזה כנר פתאום מסתכל עליו ואומר: אני לא יודע מה לעשות, יש לי בלקאאוט... והמנצח מסמן לו : תעשה ככה, ככה!
אהה, ככה? הבנתי, סבבה, תודה".

כמה שהספר נחמד, הוא ידבר יותר לאנשים שכבר מכירים ואוהבים את סיינפלד . מכל מקום: מי שמעוניין באמת לצחוק וליהנות מיצירתו, אני ממליץ לו כבר לצפות בהופעות שלו או לראות את הסדרה. ממילא הבדיחות מהספר מצויות שם.
עם זאת, יש שני תפקידים שהספר יכול למלא מצוין: לשמש כספר ללימוד אנגלית בדרך מהנה – השפה שם קלילה וכיפית. הג'וב הנוסף שמתאים לו מאוד – אורח קבוע בנוחיות. זה לא עלבון, להיפך, כבוד גדול. בהחלט עדיף בהרבה לבלות שם בנעימים עם בדיחות מלשבת שם עם סמארטפון, כמקובל . מפה לשם , יאדה, יאדה, יאדה יאדה 3 כוכבים זוהרים.”