שתי תפישות בלטו והתמודדו על הבכורה בצמרת המדינית של ישראל בתקופת פעולות הגמול לגבי השגת נשק חיוני לישראל בעת שהערבים התעצמו צבאית בסיוע המערב והמזרח כאחד. הראשונה, שאותה גילם דוד בן גוריון, הציגה את ישראל כמדינה לוחמת, המסוגלת להביס את מדינות ערב וזקוקה לנשק שבסיועו תוכל למלא תפקיד בשירות המדיניות הצרפתית, ולעיתים גם הבריטית, נגד הלאומיות הערבית, שערערה את המאחזים הקולוניאליים של שתי המעצמות האירופיות במזרח התיכון ובאלז'יריה. השניה, שאותה גילם משה שרת, הציגה את ישראל כמדינה מתגוננת, הזקוקה לנשק בגלל האיום הערבי על בטחונה, ולכן, וכן גם מתוך שיקול מרחיק - ראות של יחסי ישראל - ערב וחרף הפרובוקציות של הטרור הערבי, שאפה להקטין ככל שניתן את ממדי הפעילות הצבאית הישראלית נגד מדינות ערב. ידה של האסכולה הראשונה היתה על העליונה. משה שרת הודח מכהונת שר חוץ ובעקבות זאת ניצלו קברניטי ישראל את ההזדמנות שיצר משבר הלאמת תעלת סואץ על ידי גמאל עבדול נאצר, כדי לפתוח במלחמת סואץ - סיני בשותפות עם צרפת ובריטניה. התחזית, שישראל תקבל נשק בכמויות גדולות לא כדי להתגונן, אלא כדי לתקוף, התגשמה.

שם הספר
לבון - אנטי-משיח
מדינה מחפשת עם
אמת או אמונה - טבנקין מחנך חלוצים
מלחמת ברירה : הדרך לסיני וחזרה - : 1957-1956 המאבקבין שתי אסכולות מדיניות בישראל בשנות החמישים