“פלונטר הוא רומן מכתבים חושפני המתעד את פרשת נישואיו וגירושיו הראשונים של מנחם בן. בנעוריו זכה בן לתואר "ילד הפלא של השירה העברית" ובהמשך הוענקו לו לא מעט פרסים. השבוע הוא הלך לעולמו צעיר מדי, וזה הזכיר לי שכבר שנים אני מנסה להתחקות אחרי הרומן הזה. לא מכבר מצאתי אותו ב"חפציבה", החנות האהובה עלי, והרי הסקירה שלי לפניכם.

בראש ובראשונה בן היה משורר, אחר כך פובליציסט, מבקר אומנות, ועיתונאי, ורק בסוף הרשימה אפשר להוסיף גם סופר .
כמשורר הוא אהב לכתוב שירים עם חריזה פשוטה שמבחינים בה מיד, וכשהוא קרא שירה לא היו לו מתחרים. אמרו עליו שרק מבקר שירה שלא כתב כמו כולם, יכול היה לכתוב את המילים "הכי יפות בעברית", והעברית שלו הייתה "ניאונית"- נוצצת, פשוטה, ולא מתייפייפת. וגם ברומן הרזה הזה, הוא מנכיח את הקסם המיוחד שלו. הוא כתב אותו הכי חשוף שאפשר, כל מילה שיצאה מהלב ועלתה במעלה הוושט, נפלטה בלי שום סינונים החוצה. הכי נקי הכי אמתי, כאילו הוא מושיב את הקורא על גדת שפתיו ונושף את האותיות בכל הטעמים שהוא חווה אותם – מתוק, חריף, מלוח, מר, חמוץ ישירות מהלב. "אני רוצה שתריחי בדיוק את ריח ליבי" כך הוא כותב לגרושתו, וכך גם לנו, והוא מצליח בדרך הזו להשמיע לנו את פעימות הלב בקצב משתנה, ואנחנו אתו מתקרבים ומתרחקים, נחמצים ונמתקים ... אפשר לומר שהוא כותב את הפרוזה הזו כפי שהוא כתב את השירה שלו. פרוזה/שירה של לב במצוקה, של אהבה חבולה, שעומדת מול כיתת יורים "עירום ועריה" והרי מנחם בן היה ידוע לכל בתכונות האלו, לחיוב ולשלילה, לרגעים הוא בצד היורים וברגע הבא הוא בצד הנפגע.

כמי שאמר : "האדם כותב את נפשו " הוא בהחלט מצליח בכך...

אז מומלץ לכל מטיבי הלכת שאוהבים לשוטט חשופים בצריח בנבכי הלב והנפש ובירכתיים האפורים, השחורים, העמוקים והמפתים ובעיקר האנושיים ....
עבורי זו הייתה קריאת פרידה ממי שהיה צרוב בתודעה עוד משנות העשרים המוקדמות שלי ...”