“כשזה נוגע למריאס אני משוחדת לחלוטין, אבל, אם יורשה לי להעיד תוך ניסיון לגייס את כל האובייקטיביות שבנמצא - הבן אדם פשוט גאון. כן, זה מבאס לקרוא ספר באנגלית כשהוא בכלל נכתב במקור בספרדית ושפת האם שלי היא עברית, ועל אף שאני מחשיבה את עצמי מעולה באנגלית היה לי קשה איתו ונתקלתי באינספור מילים שגרמו לי לקמט את המצח בתמיהה. אבל הקול המיוחד של מריאס עדיין מהדהד פה בין השורות, אפילו שזה בשפה שהיא לא שלי ולא שלו. יש לו התנסחות בהירה ושנונה שחוגגת את האהבה למילים.
בספר הזה אין עלילה, או לפחות לא במובן הקונבנציונאלי. זה ספר שמריאס כתב אחרי שהתפרסם הרומן שלו "כל הנשמות" על התקופה שבה שהה באוקספורד כמרצה לספרות ספרדית. "כל הנשמות" עורר הדים בקרב מי שהיו הקולגות של מריאס באוקספורד, שהאמינו שהם מזהים כל מיני דמויות מחיי הקמפוס בין הדמויות ברומן. מכאן, מתיאור התגובות האלה, מריאס מתחיל לספר את הסיפור, אבל הוא לא מתחייב על כך שזה באמת יהיה סיפור, ומה שאנחנו מקבלים בסוף זה המון סיפורים קטנים ומעניינים על אנשים שחלקם אמנם היו קיימים בעולם הזה אבל השפיעו על מריאס רק אחרי שהפסיקו להתקיים, כמו למשל הסופר ג'ון גוסוורת' (שמריאס כותב עליו ב"כל הנשמות", והוא הדמות היחידה ברומן ההוא שהיא אכן "אמיתית") שהוכתר כמלך האי הבלתי-מיושב רדונדה וסיים את חייו כקבצן. מה שמחבר בין כל הסיפורים האלה זה הראי שבו בוחר מריאס להציג אותם, הפילוסופיה שלו, ההסתכלות המיוחדת והפואטית שלו על מקריות ועל זמן ועל 'גבו האפל של הזמן' או אולי בעצם 'המאחורה של הזמן' (ומי שרוצה להבין מה זה, שיקרא את זה במילים של מריאס).”