מבוא כללי


התנ"ך ככלל אינו דוגל בפילוסופיה כדרך חיים:
משלי ג5: "בטח אל ה' בכל לבך ואל בינתך אל תשען".
ולדידו אין ביכולה להגיע לאמת הבורא:
ישעיהו נה8: "כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי נאם ה'".
עד שהוא אומר:
תהלים צד11: "ה' ידע מחשבות אדם כי המה הבל" (וקהלת יאמר, כי "הכל הבל").


וכן מוזכר בברית החדשה:
הראשונה לקורינתיים 3 20: וְעוֹד כָּתוּב יְהוָֹה יֹדֵעַ מַחְשְׁבוֹת חֲכָמִים כִּי הֵמָּה הָבֶל׃
עד כי אפילו יש העדפה אלוהית לסכל המאמין:
הראשונה לקורינתיים 1 27: כִּי אִם־בַּסָּכָל שֶׁבָּעוֹלָם בָּחַר הָאֵל לְמַעַן בַּיֵּשׁ אֶת־הַחֲכָמִים וּבֶחָלוּשׁ שֶׁבָּעוֹלָם בָּחַר הָאֵל לְמַעַן בַּיֵּשׁ אֶת־הֶחָזָק׃
ובפעם היחידה שמוזכרים פילוסופים הם מוזכרים כמתנגדים:
מעשי השליחים 17 18: וְגַם־מִקְצָת הַפִילוֹסוֹפִים מִתַּלְמִידֵי בֵּית אַפִּיקוֹרוֹס וּמִתַּלְמִידֵי בֵּית הָאִסְטְוָא הִתְגָּרוּ בוֹ וְיֵשׁ אֲשֶׁר אָמְרוּ מַה־יֹּאמַר הַמְּפַטְפֵּט הַלָּז וַאֲחֵרִים אֹמְרִים כִּמְדֻמֶּה שֶׁהוּא מַגִּיד אֱלֹהֵי נֵכָר כִּי־בִשָּׂר אֹתָם אֶת־יֵשׁוּעַ וְאֵת הַתְּחִיָּה׃
וכן עוד כתובים רבים (מפעם לפעם אשווה גם לנאמר בברית החדשה ).


החלוקה בין שני התחומים האלה, המחשבה והאמונה, מצויה כבר בהתחלה: שאיפתה של הפילוסופיה היא האמת. והנה, אמנם המילה אמת מופיע בתנ"ך לרוב, אך שורש המילה הוא אמ"ן. אמן הוא גם אמינות, הווה אומר חוזק וככזה הוא כאמת, אך משמעותו היא גם ובעיקר אמונה, במובן של רגש פנימי עמוק, רחשי הלב, ולאו-דווקא הסתמכות על השכל. ויש לכך השלכות מעשיות: כך, למשל, המרגלים אמרו אמת על הארץ שתרו ובכל אופן נענשו, מדוע? מכיוון שלא הייתה להם אמונה. האמת לבדה אינה מספיקה. כמו כן, בתנ"ך נראה, כי האמת היא לא רק תכונה המיוחסת למשפטים שאנו אומרים על המציאות, אלא היא נתפשת כתכונה מהותית לה' ולחיים בדרכיו, כנאמר: ירמיהו י10: "וה' אלהים אמת הוא אלהים חיים ומלך עולם מקצפו תרעש הארץ ולא יכלו גוים זעמו".
ועוד - אדרבא, בתנ"ך הלב הוא מקום המחשבות, כמו גם מקום הרגשות. כך למשל נאמר על שלמה, החכם מכל אדם:
מלכים א ג9: "ונתת לעבדך לב שמע לשפט את עמך להבין בין טוב לרע כי מי יוכל לשפט את עמך הכבד הזה".


עם זאת ודאי שהחכמה נחשבת בתנ"ך כתכונה טובה וכמעלה שיש לבקש אחריה. ומהי הפילוסופיה אם לא אהבת-החוכמה.
כך גם אנו מוצאים בהמשך – הרמב"ם, שנעסוק בו כאן לא מעט, מתייחס לפילוסופיה של אריסטו הרבה. לעומתו רבי נחמן מברסלב, למשל, יוצא נגד ה 'מחַקְרים' למיניהם ומטיף לאמונה פשוטה.
בספר זה, על כן, אנסה להשוות בין דברי הפילוסופים ובין הנאמר בתנ"ך. אני מאמין שהשוואה זו תימצא מועילה לשני התחומים גם יחד.
בספר זה אעשה שימוש, ברוב המקרים, בכתבים המקוריים של הפילוסופים המדוברים, בתרגומם לעברית (אם כי לפעמים, כשלא יהיה צורך ביותר מזה, אשתמש גם בויקיפדיה ובמקורות אחרים). בין לבין, תתבצע בו סקירה קצרה וממצה של עיקר דבריהם, כך שמקופל בו גם ספר מבוא לפילוסופיה, מלבד הקישור לתנ"ך. עוד, ברבים מהמקרים אבדוק כיצד הרעיונות הפילוסופיים המדוברים באים לידי ביטוי ברמה הלשונית, הבלשנית, בדיוק כפי שנעשה במבוא זה ביחס למילה אמת ולשורש אמ"ן. אני מאמין שהבחינה הלשונית תורמת ברבים מהמקרים להבנת הנושא.


עוד יש לציין, כי לא תמיד ההשוואה בין הפילוסופיה והתנ"ך מתבצעת באותו אופן; בחלק על אפלטון והתנ"ך, למשל, התחלתי בהשוואה פשוטה וסיימתי בטענה של השפעה תנ"כית על אפלטון, וגם בתוכו לעיתים יש השוואה פשוטה, אך לעיתים אני משתמש בפילוסופיה כדי לבאר את הכתוב התנ"כי, כמו למשל בפרק על הידידות. יש לציין, כי החלק על אפלטון הוא המפורט והיסודי ביותר והוא עוקב דיאלוג אחר דיאלוג לפי סדרם בתרגום לעברית. עוד, לעיתים הפילוסוף עצמו מבסס את שיטתו על הכתוב בתנ"ך, כמו במקרה של קירקגור, או מסתמך עליו, כמו במקרה של הובס, אף כי ברוב המקרים ההשוואה בין ההגות לכתוב בתנ"ך היא מקורית לגמרי. ועוד, הפרקים על הרמב"ם, שבעצמו מתייחס לתנ"ך ולתיאולוגיה בכלל, הם יותר פולמוסיים. וכן הלאה.


ספר קודם שעלו בו רעיונות המקשרים בין הפילוסופיה הכללית ליהדות הוא ספרו של הרב דוד כהן 'הנזיר' - "קול הנבואה – ההגיון העברי השמעי" , שעיקר טענתו היא, שהפילוסופיה הכללית מתמקדת בראייה, כלומר פעולה אקטיבית, ואילו דת ישראל היא בעיקרה שמעית, הווה אומר קליטה פאסיבית.
ספר נוסף הוא – "שתי עגלות וכדור פורח – על יהדות ופוסט מודרניזם" מאת מיכאל אברהם , שמדבר על 'ריקנותו של האנליטי', אותו הוא מזהה עם החילוניות ועם הליברליות, לעומת האסציאליסטי-הסינתטי המלא, אותו הוא מזהה עם הדתיות ואף עם – למרות שהוא תומך בצד זה – הפשיזם, או הלאומיות. בהמשך הוא מאפיין אותו באינטואיציה, או 'בת קול'. בין לבין, ב'הארות' שלו, הוא עורך השוואה בין כמה נושאים פילוסופיים לנאמר בתלמוד.
אני מודה לעומרי בן דור על הקישור בין שפינוזה והחסידות, לגילי שטרן על הערותיו על רשימותי על ספר החוקים של אפלטון, ולאביב רוזנבלט על דבריו על אמת ואמונה בעיקר.
ועוד הערה לסיום. הספר הזה הוא מעין המשכו של ספרי הקודם – "יסודות הבניין – על צלם אלוהים שבאדם ועוד" . בספר ההוא הצגתי את משבר הפילוסופיה, כפי שהוא מתבטא בייחוד בהגות הפוסט מודרנית על מבוכתה הרבה, והצעתי את מושג צלם אלוהים שבאדם כדי ליישב מבוכה זו, תוך שהתבססתי הרבה בכתיבתי על התנ"ך. כאן אני ממשיך ומשלים את המהלך על-ידי כך שאני עושה רביזיה של ההיסטוריה הפילוסופית עצמה ומשווה אותה לאמור בתנ"ך. סיכום קצר אף כי לא ממצה צרפתי לכאן בפרק מיוחד, המופיע לקראת סוף הספר.


אפלטון והתנ"ך


אפלטון והתנ"ך: מבוא
בספר זה בכוונתי לעשות השוואה בין הגות אפלטון ובין הנאמר בתנ"ך. אני חושב שהשוואה כזו היא מתבקשת מהיות שני אלה עמודי התווך של תרבות המערב (היה זה הפילוסוף וויטהד שטען, כי את כל הפילוסופיה אפשר לראות כהערות שוליים לאפלטון). לכאורה, שני אלה רחוקים אחד מהשני כרחוק מזרח ממערב – הפילוסופיה מסתמכת על השכל בעוד הדת מסתמכת על אמונה ומופתים (מה גם שפה ניצב מונותיאיזם מול פוליתיאיזם). דעה זו אנו מוצאים אצל רבי יהודה הלוי ב"ספר הכוזרי", מאמר חמישי, סעיף יד':
"אכן, יכולים הם הפילוסופים להתנצל כי הוזקקו להיקשים ההגיוניים הואיל ואין עמם נבואה ולא אור אלוהי, - על כן הביאו את החכמות המופתיות לתכלית השלמות, והתמסרו להן בכל נפשם".
ואולם נמצאת גם דעה אחרת האומרת, כי מקור הפילוסופיה הוא לא אחר מהתנ"ך, כך יוסף בן מתתיהו בספרו "נגד אפיון", סעיף כב', כותב על פיתגורס:
"כנים יהיו דברינו באמרנו, כי הגבר הזה העתיק הרבה מחוקי היהודים אל החכמה (הפילוסופיה) שלו".
והדעה הזאת היא די נפוצה. כך נכתב במאמר "כל החכמות באו מן התורה", מאת אפרים שמואלי:
"היה זה החידוש העיקרי של רבנו בחיי, הפילוסוף היהודי הראשון במערב אירופה, שהשכל – כפי שהוא תופש את המושג – הוא מקור ידיעה קודם במעלה גם לתורה וגם למסורת חז"ל... במשך תקופה ארוכה, למן התקופה ההלניסטית ועד המאה הי"ח, הייתה רווחה בקרב רוב הדבקים בדתות המונותיאיסטיות האמונה בתורת משה ובדברי הנביאים והכתובים כמקור כל חכמה ודעת... עוד לפני פילון האלכסנדרוני ייחסו להוגה הדעות היהודי אריסטובולוס את הדעה, שהפילוסופים היווניים קיבלו מתורת משה והנביאים... דעה זו נתקבלה על לבם של אבות הכנסייה הנוצרית. "אפלטון – פסק אבסביוס – הלך בעקבות משה, החכם מכל אדם, ובעקבות נביאי ישראל בכל הנוגע להגיונותיו הפילוסופיים בכל הדברים שאין להם גוף והנגלים רק ברוח"... יש כמובן, הבדל בין האמירה, שהתורה אינה סותרת את הפילוסופיה והמדעים לבין האמירה, שכל הפילוסופיה והמדעים מקורם בתורת משה"
ומקור מאוחר ונייטרלי יותר הוא ניטשה, שכותב על אפלטון – "זה עלה לנו ביוקר שאתונאי זה למד אצל המצרים (או שמא אצל יהודי מצריים...)".
ואולם אין זו מטרתו של ספר זה להוכיח את הטענה הזו, אלא רק לבחון אילו קשרים מתקיימים בין שני התחומים – וכאלה נמצא לרוב.
נקודת דמיון נוספת: אומרת החכמה, שהיא קודמת לעולם - משלי ח25: "בטרם הרים הטבעו לפני גבעות חוללתי". וכן ניתן לקרוא אודותיה באיוב כח'. גם על התורה אומרים כי היא קדמה לעולם – "הסתכל באורייתא וברא עלמא".
ולבסוף, כלל לא בטוח שהדת דורשת אמונה ולא ידיעה, כפי שכתבתי במקור הבא :
"אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו" (דברים, ד', 35).
מכאן שניתן - ועל-כן גם יש - לדעת כי יש אלהים, ולא רק להאמין. וכן מצוי - "וידעת היום והשיבות על לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד" (דברים, ט', 3).
אמנם, נמצא גם עניין אמונה במקרא, כמו - "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה" (בראשית, טו, 6), אך אם נפרש שאלהים חשב זאת לאברהם צדקה, כי אז אין זו עוד בגדר חובה. וכן מצוי - "אם לא תאמינו כי לא תאמנו" (ישעיה, ז', 9), אך גם כאן זהו תנאי, שגמול בצדו, ולאו-דווקא ציווי. למען האמת, עד כמה שידוע לי, אין כלל מצוות האמונה כלולה בתרי"ג המצוות, על אף שהיא זו המדוברת, בעצם, בדיברה הראשונה.
ומכאן לעניין הבא - על-פי מה ששמעתי מאחד, ניתן להבין את המילה לדעת לא-דווקא במובן מחשבתי מנותק, אלא כעניין חווייתי וכך במקומות רבים במקרא. ודי אם נציין, כמובן, שיש למילה זו משמעות נוספת - במובן המיני, כמו ב-"והאדם ידע את חוה אשתו" (בראשית, ד', 1) וכל עניין "עץ הדעת טוב ורע" (בראשית ב', 9), עד כי - "וידעו כי עירומים הם" (בראשית, ג', 7).
אם כך, הדעת שמדובר בה אינה כה רחוקה מן האמונה, אלא היא דומה יותר לאורח חיים. וזאת, אף-על-פי שהכתוב כאן מביא ממש ראייה הגיונית - "כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ ולמקצה השמים ועד קצה השמים הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמוהו. השמע עם קול אלהים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי. או הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים ובמלחמה וביד חזקה ובזרוע נטויה ובמוראים גדולים ככל אשר עשה לכם ה' אלהיכם במצרים לעיניך" (דברים, ד', 32-34). ודברים דומים על ישראל ועל הניסיות-ממש שבמונותיאיזם על הרקע האלילי של העמים אומר יחזקאל קויפמן ב-"תולדות האמונה הישראלית" שלו.
עד כאן המקור.


לדיון זה יש השלכה גם לגבי הדיון המודרני ביחס או בפער שבין מדע ואמונה. אך כאמור – עיקר ענייננו אינו בזה אלא בעצם ההשוואה.


מבחינת התוכן, אפלטון בעיקר משנתו מתחקה אחר 'המידה הטובה', והרי זה גם מה שנעשה בתנ"ך, במצוות ובסיפורים בעלי מוסר-ההשכל.


על עצם צורת הדיאלוג, יש לציין שהמקבילה התנכ"ית לכך היא שיחת איוב עם רעיו הארוכה והמפורטת. צורה זו היא המקור, לדעתי, להגות הדיאלוגית המאוחרת יותר של מרטין בובר ובעקבותיו עמנואל לוינס.
הקריאה היא מתוך: כל כתבי אפלטון, תרגם יוסף ג. ליבס .
הקישור לתנ"ך נעשה לאחר עיון ממושך ורב בו, שאת פירותיו ניתן לראות בספרי – "יוצא מידי פשוטו – פרשנויות חדשות וצימוקים לפרשת השבוע ולנ"ך", שפורסם במהדורה אינטרנטית.
ועוד יש לציין, כי התייחסות קודמת לאפלטון והתנ"ך ניתן למצוא בספרו של ליאו שטראוס "ירושלים ואתונה" , בו הוא טוען כי שני אלה הם בבחינת שני קטבים מנוגדים, אשר הנביעו מתוכם שתי צורות תרבותיות שונות. זה מתמקד באדם וזה מתמקד באל. ואולם אני מנסה להראות את המאחד ולא את המפריד, בלי לבטל את קיומו של השני.
מתוך ויקיפדיה: "חקירת שילובן של שתי גישות מוסר אלה (מוסר ההתגלות ומוסר התבונה) בתוך התרבות המערבית, הביאה את שטראוס להכיר בניגודים המהותיים המתהווים מתוך שילוב זה: ירושלים/אתונה, דת/פילוסופיה, התגלות/תבונה, מעשה/מחשבה". עם זאת גם הוא מסכים שהן זה והן זה מכוונים לחכמה ושואפים לצדק.
ועוד יש לציין, כי כמה חוקרי מקרא ניסו להוכיח השפעת תרבות יוון על המקרא דווקא וככלל אין סברתם נראית.


מקורות נוספים:
לב שסטוב כתב ספר על "אתונה וירושלים" שעדיין נלמד באוניברסטאות בעולם.
עוד, כורש הרצל גורדון כתב את הספר "לפני היות התנ"ך" , הטוען לרקע משותף לתנ"ך ולתרבות יוון.