ב-22 באוקטובר 1979 ציווה בית המשפט הגבוה לצדק על פינוי התנחלות אלון-מורה.לראשונה פסק הבג"צ כי התיישבות יהודית בשטחים היא בלתי-חוקית
ועליה להתפנות. "יונים" ו"ניצים" לא היו מודעים לעובדה כי סמכות הבג"צ להתערב בנושא זה היא מפוקפקת.מעורבות בג"צ בשטחים לא היתה באה לעולם
אלמלא הסכים הממשל הצבאי לקבל עליו מרצון את פיקוחו,היתה זו הכרעתו המצפונית של אדם אחד - מאיר שמגר,בעת שכיהן כיועץ המשפטי לממשלה.
מה היו המניעים המוסרים והפוליטיים שברקע החלטתו זו של היועץ המשפטי? האם "מרד" הממשל הצבאי בהחלטה וניסה אי-פעם לחמוק משבט ביקורתו של הבג"צ?
מדוע התערער האמון שרחש,תחילה,בית המשפט העליון לטוהר שיקוליו הביטחוניים של הממשל? כיצד השפיעו המחלוקות בממשלה ובצמרת הביטחונית על פסיקותיו של בג"צ נגד הממשל הצבאי? האם סייעה התערבות
בג"צ ל"יונים" בתוך הממשלה עצמה לשבש מהלכים קיצוניים של המחנה ה"ניצי"? על שאלות אלה ואחרות מבקש הספר להשיב.
פרשית מסעירות בוויכוח סביב התנחלויות בית-אל ואלון-מורה,פינוי הבדואים מפיתחת רפיח,גירוש ראשי-ערים מן השטחים,העימותים החוזרים-ונישנים עם חברת החשמל של מזרח ירושלים,ומאבקיה של העיתונות הפלשתינית - זוכות בספר לתיאור מפורט,על-סמך ראיונות עם שופטים,פרקליטים ואישי-ציבור משני עברי הקו הירוק.המחבר מנתח את השלכות מעורבות בג"צ בשטחים על מעמדו של בית המשפט עצמו,על מצב האוכלוסייה הפלשתינית,על האינטרסים הביטחוניים והפוליטיים של ישראל,ועל חוסנה המוסרי של החברה בישראל.