“בשבילי לקרוא סיפורים של חרוקי מורקמי זה כמו להביט בתמונה אבסטרקטית. אינני מבינה מה רצה האמן להגיד על ידי היצירה שלו, אבל יש פרץ תחושות וחוויות שונות שעוברות בי בעודי מביטה בתמונה. גם התחושות העוברות בי אינן בורורת, חלק התחושות באות לרגע קצר ומתפוגגות עוד לפני שהספקתי להבין מה הן. כמו זכרון ילדות שבאה לפעמים ונעלם כלא היה.
האם הייתי רוצה לקרוא עוד מהסיפורים של חרוקי? לא בטוח. האם היה צריך לקרוא אותם לחתחילה - פעם אחת בחיים חייבים!”