הספרות העברית החדשה נוצרה בתוך הקשר תרבותי שהיה ספוג רעיונות והלכי רוח דקאדנטיים. למרות ההתנגדות האידיאולוגית והנפשית של רוב חברי הקהילה הספרותית, חילחלו בספרות העברית השפעות דקאדנטיות. ביאליק, ברדיצ׳בסקי וברנר, עמודי התווך של הספרות העברית בתחילת המאה העשרים, קיבלו השפעות דקאדנטיות מסוימות ונתנו להן ביטוי ביצירתם. לדקאדנטיות שלהם היה אופי יהודי, והיא צמחה מתוך המושגים של תרבות הדקאדנס על מצב העם היהודי והאדם היהודי . ההתנגשות בין הפסימיזם הדקאדנטי לאמונה האופטימית בתחיית העם היהודי היתה מקור של מתחים ומורכבות ביצירותיהם של שלושה סופרים אלה, ובמערכת הספרות העברית כולה. המפגש של ספרות התחייה עם הדקאדנס הותיר בספרות העברית עקבות רבים, של השפעה ושל התנגדות. עקבות אלה הם חלק חשוב מתמונת הספרות העברית במאה העשרים, והם עשויים לשמש נקודת מוצא לראייה־מחדש של תופעות ספרותיות שהוסברו עד כה בדרכים אחרות. מנקודת מוצא זו אפשר גם לראות את הציונות המדינית כתנועה אנטי־דקאדנטית, ולבחון את ההשלכות של עמדה זו על התרבות שהתפתחה בארץ־ישראל