מעגלותיו של צבי סווט "בנתיבי קומנדו" סובבות מיום הניצחון באירופה וחוזרות על פני שנות המלחמה ושדות-הקרב בחבש, באלבניה ובאיטליה – עד לאותו יום בהיר וזוהר כאשר, בסיור "רגוע" ושגרתי בפאתי כפר איטלקי, עלה על מוקש ושתי רגליו נקטעו מעל לברכיהן. תגובותיו המעוררות בייחודן רעד בקורא – כמו זה של כינון המצלמה לרגלים הקטועות וצילומן – למען ידעו המוצאים אותו כי לא אבדה הכרתו – הוליכו את לוחם הקומנדו החשול למלחמת-פרט נואשת על חייו ועל אורחות-חייו. צבי סווט מגיש לנו את אשר ראו עיניו, את אשר עבר עליו ואשר חש בתקופת שירותו כחייל-קומנדו. עלה בידו להעלות בגוונים חיים כמה מאורעות מימי המלחמה שהשתתף בהם, ולתאר את פרקי-חיים שהיה עד-ראיה להם, ולעניין בהם באורח פעיל את הקורא. ולא באלה בלבד: הוא יודע לשתף את הקורא גם בחוויותיו של החייל הצעיר, שלרוב אינן חורגות מתמימותן ואינן מרקיעות שחקים, והזכורות בצורה זו או אחרת לכל מי שמעלה מחדש בזכרונו את ראשית שנות העשרים של עצמו.
