את מבואו מכתיר סלוצקי בשם "משוררם של החלכאים". יהל"ל היה בן לתקופת השקיעה של ספרות ההשכלה העברית שהגיעה לעיצומה עם יל"ג, לבנסון ומאפו. יותר משהיה משורר היה פובליציסט ועיקר כוחו היה בסאטירה. הוא היה הראשון שביטא בשירה העברית החדשה את רעיון תיקון החברה ושחרור החלכאים והנדכאים משעבודם.