אבא קובנר, מגדולי המשוררים העברים בזמננו, היה מוכר בציבור בעיקר בזכות הביוגרפיה הסוערת והדרמתית שלו. הוא היה הוגה רעיון ההתנגדות לנאצים בגטו וילנה, מפקד הפרטיזנים היהודים ביערות ליטא, ממארגני תנועת ה'בריחה' היהודית מאירופה שלאחר מלחמת העולם, מחבר 'הדף הקרבי' של חטיבת גבעתי בימי מלחמת העצמאות. שירתו ניזונה מן ההתנסויות האלה, אן עיבדה אותו עיבוד פיוטי מקורי, מודרניסטי, שהתרחק משיקוף סיפורי - תיאורי וחתר למסירת תכנים נפשיים - הגותיים ורגשיים - באמצעים סגנוניים וצורניים, שחותם הייחוד הספרותי האישי טבוע בהם. נקודת המוצא של שירתו היתה חוויית קיום אקטיבי מול סכנות קיומיות - הוויה יהודית - לאומית, ובה בעת גם הוויה אישית ואוניברסלית, שמצאה את גילומיה לא רק בפרשיות מחורבן יהדות אירופה וממלחמות ישראל, אלא גם בפולחני דת ומחול בבראזיל או במאבקו הנחרץ של המשורר במחלת הסרטן באחרית ימיו. בכוחה של חוויה זו של פעילות ומאבק גישר קובנר בין התנסויות אישיות להתנסויות קולקטיביות, בין הוויות חורבן ואימה באירופה להוויות מאבק ובניין בארץ. ממנה שאב את הריתמוסיס הסוערים של שירתו, את לשונה המטפורית העזה, המזנקת מעל פערים, את מבניה המודרניסטיים ה'פתוחים'. קובנר לא חשש מיצירת טקסטים 'קשים,' חידתיים בקיטועיהם ובדחיסותם, אך מבוקשו העיקרי היה להעמיד סינתזות שיריות גדולות של הגות ורגש, של ריאליזם מפוכח ודמיון סוער, של סיפור וביטוי לירי, של אירופה וארץ - ישראל, של יהדות וישראליות. הסינתזות שימשו בסיס לפואמות 'סימפוניות' מקיפות - הצורה השירית העיקרית של אבא קובנר ותרומתו החשובה ביותר לשירה העברית. כרך זה, הפותח את מהדורת כל שיריו של אבא קובנר בארבעה כרכים, בעריכת דו מירון, הוא הראשון משני כרכי הפואמות ה'גדולות' של המשורר, והוא מחזיק את ארבע הפואמות המוקדמות, שראו אור מסוף שנות הארבעים ועד אמצע שנות השישים' :עד לא אור' ,'פרידה מהדרום,' 'המפתח צלל' ו'אדמת החול.' ©