"מגילת תענית", שנכתבה ארמית ונשתמרה כלשונה, היא משנה קדומה, ועניינה ימים-טובים למחצה, שאינם אסורים במלאכה אבל אין גוזרים בהם תענית ציבור ולא מספידים את המת, על שום נסים שנעשו בהם לישראל. מטבע הדברים, שמגילה זו משכה הרבה את דעתם של חוקרי היהדות בדורות האחרונים, שהרבו לההדיר את המגילה, ועמלו לעמוד על ענייניה ועל ערכה כמקור לתולדות ישראל.
המחבר ב”צ לוריא סוקר בחלק הראשון של הספר את דעות החוקרים שקדמו לו בחקר המגילה וענייניה, החל בפירוש הקדום למגילה, זו ה"גמרא" שלה, והוא בא לידי המסקנה, שעיקרם של הימים האמורים במגילה הם ימי זיכרון למעשים הקשורים בתולדות מלכות בית חשמונאי. בפרק "פני הדור במסורת הדורות" ובפרק "מאורעות השעה באספקלריה של כתבי הדורות" עוקב המחבר אחרי בת־קולם של המעשים הראשונים בכל דורות בית שני, וזמן רב לאחריו, במדרשים הקדומים.
בחלק השני של הספר, "פירושי המשניות של המגילה", דן המחבר בכל משנה ומשנה ומברר "את טיבו של כל יום לעצמו מצד סיבתו ההיסטורית ומקומו בקורות בית חשמונאי ומצד תולדות האמונה וההלכה בישראל". על־פי ניתוח המקורות והדעות שנאמרו בפירוש כל משנה מבחינה היסטורית הוא מגלה את קשרה של המשנה במעשה חשוב מסוים בתולדות מלכות בית חשמונאי, בין בענייני מלחמות-חוץ בין בענייני מלחמה-מבית, או בהלכה שנתחדשה להם, או בתקנה שתיקנו מפני צורך השעה, או לדורות, לזכר מעשה שהיה ובדומה.
הספר מכניס את קוראו בלב תקופה גדולה בתולדות האומה והאמונה הישראלית.