העלייה הגדולה של שנות החמישים, על הרכב האוכלוסיה שלה, היתה נקודת מפנה בהתפתחות החברה הישראלית. בשל היקפה הגדול וקצבה המהיר עברו שנים עד שנקלטו העולים, ובשל האופי הארעי של מצבם, וניתוקם מן החברה הישראלית הוותיקה ומתרבותה חיו העולים במובלעות חברתיות-תרבותיות, שנקודות המפגש ביניהן ובין האוכלוסיה הוותיקה היו מצומצמות מאוד. הבדלי התרבות בין יוצאי אירופה ובין יוצאי ארצות האסלאם, בין הערכים המסורתיים של רוב עולי ארצות האסלאם ובין ערכיה של החברה הישראלית הוותיקה, אילצו את הקולטים לבחור בין גישה של ``כור היתוך`` ובין גישה של שימור הפלורליזם התרבותי. לעולים היתה מדיניות ``כור ההיתוך`` בתחום התרבותי החברתי קשה לא פחות מן ההשתלבות בתעסוקה. רובם ביקשו לשמר את המורשת התרבותית שלהם, כלומר העדיפו חברה פלורליסטית. אבל אפילו בחרו העולים להשתלב ולהתערות בתרבות השלטת, לא היו נפתחים לפניהם אפיקי ניעות שהיו מחישים את היחלצותם ממצב של נחיתות. לרבים מהם לא היו ההשכלה ודפוסי התרבות הישראלית ראו העולים ביטויים של מורשת התרבות האשכנזית, ולא מייצגים של ערכים אוניברסליים. הפרופסור משה ליסק, חתן פרס ישראל בסוציולוגיה, הוא עורך הסדרה ``תולדות היישוב היהודי בארץ ישראל מאז העלייה הראשונה``, שבהוצאת מוסד ביאליק והאקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, וחיבור זה הוא פרק בספר ``מדינת ישראל, חלק ראשון``, שיצא לאור בסדרה זו.
