"... באותו בוקר דווקא לא כל כך רציתי לצאת. כלל לא רציתי לצאת אותו בוקר. אך צריך היה." ילד בן שמונה בעיר קובנה שבליטא נקלע למערבולת המלחמה שפרצה בבוקר ה - 22 ביוני 1941. המספר - כמבוגר - מגולל את חוויותיו ותלאותיו במסלול מצוקות הגטו והמסתור - מציאות סהרורית בה התערבבו זה בזה אימי אקציות ושירי גטו, חרדה אינסופית וילדות של יום יום. הימלטות דרך הנהר, בדידות במחבוא אצל ליטאים, המתנה חסרת תוחלת לשיבתן של אם ואחות, נדודים לרוחב אירופה עד למפגש לא יאומן עם האב בדרך לארץ ישראל, באביב 1946. המספר האמן מתמודד עם סיוטי היזכרות, השתיקה הממושכת, האסוציאציות המציקות תמיד - הצל הארוך בן חמישים השנה. הדברים נפרשים בדרך מרתקת מן הזווית המיוחדת - והנדירה - של ילד חד עין ובעל כוח זיכרון המפתיע בחריפותו. ...השואה היא בור אפל ללא תחתית, שאינו פוסק מלהעלות כמו לבה רותחת עדויות וספורים המרחיבים את התובנה והרגישות האנושית באשר היא. כאשר ניתנת עדות כזו בכישרון ספרותי כה מובהק כמו זה שמגלה שלום אילתי בספרו "לחצות את הנהר", וכאשר היכולת האמנותית מנווטת בהצלחה סיפור כה מורכב, נוצרת אותה הזדהות נכונה שבה הסיפור "שלו" הופך לסיפור "שלנו".