חמש שנים הקדיש מחבר הספר הפתרון הביולוגי לניתוח התהליך ההיסטורי שגרם לכך שכל מערכת הפיצויים האישיים לניצולי השואה בגרמניה ובישראל עוותה מן היסוד והייתה לשערורייה היסטורית.
שלושה גורמים עיקריים אחראים לעיוות:
הגורם הראשון הוא גרמניה, שראשיה ראו במתן הפיצויים אמצעי לקבלת "הכשר יהודי" לשובה אל משפחת העמים.
חוק הפיצויים הגרמני הוציא, משיקולים פוליטיים, את הקבוצות העיקריות של ניצולי השואה מכלל זכאות לפיצויים.
אחד הממצאים המרכזיים של טייטלבאום, מחבר הספר, מתייחס ליצירת קשר מלאכותי (פיקציה משפטית) בין הפיצוי לקורבנות המלחמה הגרמניים, לרבות פושעים נאציים ושאריהם, לבין פיצוי לנרדפי המשטר הנאצי, לרבות הקורבנות היהודיים.
הגורם השני הוא ממשלות ישראל, שגילו אדישות לזכויותיהם של ניצולי השואה. מתחילת המגעים הישירים עם גרמניה המערבית דור הסכם השילומים ב-1952, ובמשך עשרות שנים אחר כך, דאגו נציגי ישראל אך ורק לאינטרסים של המדינה, והתעלמו כליל מניצולי השואה כפרטים. כך קופחו ניצולי השואה במדינתם.
הגורם השלישי הינו ועידת התביעות ששימשה כנציג היהודי מול נציגי גרמניה ואוסטריה בכל הכרוך לפיצויים האישיים ולניצולי השואה.
גוף זה, שלניצולים לא היה בו שום חלק, ניהל במשך כ-50 שנה משא ומתן על הסדרי פיצויים שונים, שנערמו טלאי על גבי טלאי תוך התפשרות בשאלות עקרוניות שגרמו לניצולי השואה נזק בל ישוער.
ראול טייטלבאום, יליד 1931, ניצול מחנה הריכוז ברגן בלזן.
עלה לארץ ב-1949. במשך קרוב ל-40 שנה שימש כעיתונאי, כתב ופרשן כלכלי וכתב פוליטי בעיתון ידיעות אחרונות. בתפקידו האחרון שימש כשליח העיתון בגרמניה.
פרסם מאות מאמרים ומסות בארץברך לעלם כלכליים, חברתיים והיסטוריים.
בשנת 2000 הוציא לאור יחד עם משה זנבר את הספר זהב השואה - נתיבות הביזה הנאצית מן הקורבנות לשוויץ.
טייטלבאום ליווה את הקמת מרכז הארגונים של ניצולי השואה בישראל, והיה מיוזמיר רוייקט "תרומה צולי השואה להקמתה של ישראל והתפתחותה.
תמונת השער: פרט מתוך "שלכת" של מנשה קדישמן