"חיים, תיזהר", צעקתי לעבר חברי, כשלפתע התנתק גוש בטון מחורבות הבית ונפל ברעש גדול לצדו. הדבר קרה כשחיים ניסה לפתוח דלת בתחתית הבית, שרובו נהרס לאחר בריחת הערבים.
"זה מאוד מסוכן, בשביל כמה גרוטאות נחושת לא כדאי לך למות", אמרתי.
חיים לא שהה לדבריי והמשיך להכות בפטיש על הדלת עד שנפרצה. נכנסנו לחדר חשוך. לאחר שהתרגלנו לחשכה, נגלה לפנינו אוצר בלום – היו שם מגשים, גביעי קפה, נרגילות, גביעים לכתישת שום ושני פרימוסים. כל הכלים היו עשויים מנחושת, ועוד עשרות סירים מאלומיניום.
"אמרתי לך", פנה אלי חיים וחיוך של שביעת רצון על פניו, "בבתים ההרוסים האלה אפשר למצוא המון נחושת, ולהרוויח הרבה כסף. עכשיו בואו נאסוף את הכול, הבאתי אתי כמה שקים, תכניסו הכול בתוכם ונסתיר אותם בסוכה, בחצר שלי".
חיים היה הילד הראשון אתו התחברתי בבית הספר "השחר".
ילד מוצק, גבוה מכל הילדים בכיתה וגם החזק מכולם, שכבר בגיל שתים-עשרה הופיעה אצלו חתימת זקן. הוא היה ילד שקט, ונמנע מקטטות עם ילדים אחרים. כולם ידעו, גם ילדי הכיתות הגבוהות, לא להתגרות בו. הוא אמנם מעולם לא פגע באיש, אך הגיב בצורה קשה לכל מי שהתחיל אתו. ללמוד לא אהב, וכך כבר מתחילת חברותינו השלמנו זה את זה: אני עזרתי לו בהכנת השיעורים, והוא תמך בי במאבקי בבית הספר ובשכונה, וכולם שמרו ממני מרחק.
חיים גר בבית שננטש על יד הערבים בשכונת מנשייה, קרוב מאוד לביתנו, באחד מארבעה בתים חד קומתיים שהיו מוקפים בגדר גבוהה וחצר גדולה שבמרכזה עץ תאנה עבות וסבוך.
לימים בנינו סוכת עץ בצמרת, והחצר הפכה למבצר במשחקי המלחמה שניהלנו עם ילדי השכונה, וגם כמחבוא בו הסתגרנו מהעולם החיצון. בזמן שישבנו בסוכה תמיד היה מי מאתנו צופה על הסביבה, להזהיר מפני כל אורח בלתי רצוי, כמו החלוצים בתקופת "חומה ומגדל" שהייתה אחת מהתמונות שקישטו את כותלי הסוכה.
אני, שנהגתי לשבת במשך שעות בסוכה ולגמוע ספרי הרפתקאות, דימיתי את עצמי פעם כיוסף טרומפלדור, פעם כיד הנפץ אי שם במערב הפרוע, עומד בהתקפה של אינדיאנים, או כראש מגני קיבוץ נגבה במלחמת השחרור.
צינורות הביוב, שלא תוקנו עדיין מתקופת המלחמה, הזרימו את מי הביוב לחצר לאורך החומה, והפיצו ריח רע באוויר. אך אני ראיתי בשלוליות אלה תעלות הגנה שסביב לעיר צלבנית.
חיים היה ראש וראשון בתכנון וניהול המבצעים, וגם את איסוף הגרוטאות הגה. כולנו היינו זקוקים לדמי כיס, שלא יכולנו לקבל מההורים, כך שהתוכנית נראה מתאימה. תמכתי בה כי חשבתי שכך אוכל לקנות לעצמי אופניים.
ישבנו בסוכה יחד עם עוד כמה ילדים, וחיים שטח את תוכניתו:
"אני מכיר סוחר גרוטאות ביפו, שקונה גרוטאות מנחושת, אלומיניום ואבץ. אני עצמי מכרתי לו כבלים מנחושת שמצאתי אצלנו בחצר.
"בין חורבות הבתים ההרוסים יש המון גרוטאות, צריך רק לאסוף אותם".
למחרת אחר הצהריים הלכנו לאזור ההרוס, סמוך למסגד חסן בק. פסענו בשבילים הצרים שבין תילי החרבות, חתולים ועכברים נסו מפנינו, עורבים התעופפו בצווחות צרודות.
בשעה שחיפשנו שכחתי לרגע שבאנו לחפש נחושת, ודמיינתי את עצמי כחבר ביחידה של א.צ.ל. החודרת ללב השכונה הערבית לפוצץ את הבתים.
"תראו את דלת", שמעתי את חיים צועק ומצביע על בית הרוס שרק דלת עץ מגולפת וסגורה במשקופים עבים במרכזו. ממש כמו השער של מערת עלי בבא וארבעים השודדים. אלא שחיים לא לחש כל סיסמה סודית כדי שהדלת תיפתח... הוא הוציא מתיקו את הפטיש שהביא עמו, והחל להלום בדלת.
שמחנו מאוד למצוא שלל כה רב כבר בגיחה הראשונה שלנו. היו לנו עוד כמה הצלחות, אך לא לאורך ימים. האזורים ההרוסים נסגרו בידי השלטונות, ולא יכולנו עוד להיכנס לתוכם.
חיים לא ויתר. "יש מתכת שקוראים לה אבץ", הסביר לנו באחד מפגישותינו על עץ התאנה, "צינק בפי סוחרי הגרוטאות. מהמתכת הזאת עושים מרזבים. אנחנו יכולים להוריד את המרזבים בבתים הישנים בשכונה, ולמכור אותם ביפו".
שוב יצאנו למבצע האיסוף. שניים מהחבורה שמרו שלא נופתע, ושלושת האחרים ניתקו את המרזבים מהבית, קיפלו והכניסו לשקים.
כל עוד זה קרה בשכונה הלך הכול למישרין. הבעיות החלו כשפנינו צפונה, לכיוון רחובות השחר, גרוזנברג, יעבץ, וקרוב לבית הספר בו למדנו.
ערב אחד סמוך לשקיעה יצאנו לעבר רחוב הרצל, הפעם היינו רק שלושה, בידינו שקים וכלי עבודה, מוכנים להורדת מרזבים. צעדנו בשקט, מתוחים לקראת הבאות. רחוב יצחק אלחנן היה הגבול שבין תל אביב העברית ובין שכונת מנשייה הערבית לשעבר. הרחוב היה רחב יותר, הבתים יפים יותר, וככל שהתקרבנו לרחובות הרצל ואחד העם הלכו הבתים הלכו והגביהו. אמא נהגה לומר: "כשיהיה לנו יותר כסף נעבור לגור קרוב לגימנסיה 'הרצליה', וכשיהיה לנו עוד יותר נגור קרוב לכיכר דיזנגוף, וכשיהיה לנו הרבה כסף נקנה דירה בצפון תל אביב, בקסטל".
ליד הגימנסיה היה בית בן שתי קומות, שאחד המרזבים שבו מנותק בחלקו התחתון ובשאר היה מחובר לחלונות של חדר המדרגות. חיים, האמיץ שבינינו, עלה לקומה העליונה, עמד על אדן החלון וניסה לשבור את החיבור של המרזב לקיר. כולנו הבטנו בו ולא הבחנו שאחד הדיירים הגיע. "מה אתם עושים פה, ילדים?" צעק.
לא הספקנו להשיב והמרזב נפל בקול גדול.
נשאנו רגלינו משם וברחנו מיד לכל עבר, אך חיים נשאר על אדן החלון. האיש לא ניסה לרדוף אחרינו. הוא עלה במהירות במדרגות בניסיון לתפוס את חיים, וצעק: "גנבים, גנבים, תקראו למשטרה!"
חיים קפץ מהחלון של הקומה השנייה, קצת נחבט, אך יצא מזה בשלום.
כחצי שעה לאחר מכן כבר היינו כולנו בסוכה.
"אני לא מוכן שנמשיך להתעסק עם הגרוטאות", פניתי לחיים, "כבר פעמיים כמעט נהרגת, פעם כשגוש בטון כמעט נפל עליך, ועכשיו כשקפצת מהחלון".
חיים שתק, אך רק לרגע, ומיד התאושש: "יש לי רעיון שאין בו שום סיכון – נאסוף קרשים שנזרקים מהאוניות שעוגנות מול נמל יפו, ונפלטים מהים לחוף".
ביום שישי, מיד אחרי הלימודים, הלכנו לשפת הים. חיפשנו קרשים, אך השלל היה מועט.
למזלנו הגיעו שני דייגים שהתכוננו לדוג בעזרת חומרי נפץ. "כולם לעזוב את המקום", פקדו עלינו, "אנחנו הולכים לפוצץ פצצות במים". לא הספקנו להתרחק ופיצוצים עזים הרעידו את האוויר, וריח חריף של אבק שריפה התפשט במקום. המתנו בסבלנות. הדייגים נכנסו למים והחלו לאסוף את הדגים המתים שצפו על פני המים, ולאחר כשעתיים הסתלקו עם שלל רב. אך דגים רבים צפו עדיין על המים, ועתה הגיע תורנו. נכנסנו למים ואספנו יחד עם ילדים אחרים מכל הבא ליד. "צריך למהר להגיע למסעדות ביפו", הודיע חיים, "כדי שהדגים ייראו טריים".
כך בילינו שבועות רבים בימי שישי בשפת הים, אוספים דגים מתים. לעתים אף נזדמנו לנו קרשים שנפלטו מן הים.
לבסוף המשטרה עצרה את הדייגים, ואסרה לדוג דגים באמצעות חומרי נפץ.
עד אמצע כיתה ז' הצלחתי לחסוך סכום כסף נכבד, אך הוא לא הספיק לקניית אופניים חדשים מתוצרת חוץ – אופני "ראלי" המפורסמות. כמה השתוקקתי לאופניים אלה. הייתי מוכן לעשות הכול כדי להגשים את המשאלה...
מקור ההכנסה היחיד שנותר לנו היו הקרשים שנפלו מהאוניות שעגנו מול הנמל. ילדים רבים מלאו את החוף ואספו את הקרשים, ועלינו היה למצוא דרך מוצלחת יותר לאיסוף.
"רק אם נשחה לים, נצליח לאסוף את הקרשים לפני שיגיעו לחוף", הצעתי.
ארבעת חבריי שידעו לשחות היטב הסכימו מיד, אך דווקא אני בעל ההצעה היססתי: "אני אשמור על העצים בחוף", המשכתי את הצעתי.
חיים הסכים ונכנס לים.
הזדמנות חדשה נפלה לידינו בתחילת החופש הגדול. באחד הבקרים חזרתי עם חיים מחוף הים, ועלינו על הגבעות של יפו העתיקה בדרך הביתה. ידענו שלמקום קוראים "השטח הגדול", ידענו גם שבאזור מסתובבות זונות. המשכנו בדרכנו בתקווה שניתקל באחת מהן – לראות פנים מול פנים את הנערות שכה הרבה שמענו אודותיהן מהבחורים בשכונה.
מסביב היו בתים הרוסים וחדרים ללא תקרה, שיצרו מבוכים ונקיקים. הצמחייה שגדלה פרא יצרה תל ענק וירוק, ממנו נראים חלקי קירות של הבתים ההרוסים. ריח חריף של שתן וצואה מילא את האוויר.
"ילדים", שמענו פתאום קריאה מאחד החדרים האלה, "רוצים להרוויח כסף?"
מולנו עמדה בחורה לבושה בתחתונים וחזייה בלבד. שוב הזדמן לי לראות אישה במערומיה. אמנם לבושה בתחתונים וחזייה, אך כה קרוב, ממש במרחק נגיעה. חלמנו לפגוש זונה ב"עבודה", אך עתה נאלמתי דום ולבי פעם בחוזקה.
"אל תיבהלו", התקרבה לעברנו, כנראה הרגישה בתדהמה שהשתלטה עלינו, "אני רוצה להציע לכם הצעה מיוחדת".
הבטתי סביב לבדוק אם מישהו רואה אותנו – אולי מהכיתה, אולי מכרים של הוריי שהתגוררו במעלה הים. גם קולה השקט והלא מאיים לא הצליח להשקיט את לבי הסוער. ראיתי את רגליה החשופות בתחתונים שגילו יותר משכיסו , והחזייה שאך בקושי הסתירה את פטמותיה.
"אתם תעמדו פה בפתח", המשיכה, "ברגע שתראו שוטרים מתקרבים תזהירו אותנו, ועל כל לקוח תקבלו עשרה גרושים".
להצעה כזו לא ציפינו – גם לקבל כסף וגם לראות דברים שרק יכולנו לחלום עליהם...
תוך כדי השיחה הגיע גבר, שנראה בגיל של אבי, והבחורה איבדה את סבלנותה. "כן או לא?" שאלה בכעס וסימנה לגבר להיכנס למאורה, הסכמנו מיד.
"אני חייב להתקרב יותר ולראות מה הם עושים", לחש לי חיים מיד כשהזוג נעלם, "אתה תעמוד בצד ותשגיח, חבל שהתחיל החופש הגדול ולא נוכל לספר בכיתה".
שמחתי לקבל את תפקיד המשגיח מרחוק, כי לא אהבתי את כל המצב. חיים לעומת זאת הגיע אלי כולו נרגש: "ראיתי אותה ערומה לגמרי, עושה את זה עם הגבר".
נשארנו שם שעות. ראינו גברים באים והולכים, ואותה מתנגבת בנייר עיתון אחרי כל לקוח. המשכנו ל"עבוד" כפעמיים בשבוע, כמעט במשך כל החופש הגדול.
בתום אותו חופש זכיתי לנסוע על אופניים משלי, אופניים מתוצרת חוץ, תוצרת חברת "ראלי" המפורסמת! אופניים מבריקים עם ארבעה הילוכים, לקנאת כל ילדי הכיתה והשכונה.
