במשך כמה שנים הייתי יצור מעורר רחמים, אדם שנכנס למרפאה וטרינרית בלי בעל חיים. "בּוֹ?" היתה קוראת פקידת הקבלה בשמו של המטופל, ואני הייתי קמה. ד"ר בראון היתה לוקחת אותי איתה לחדר בדיקות שאוחסנו בו בקבוק של תולעי־לב משומרות ודגם ברך של כלב, ומספקת לי תרופות מרשם חדשות והבטחה לביקור בית בעת הצורך. שתינו ידענו שביקור הבית יהיה למטרת המתת חסד, אבל אף אחת מאיתנו לא אמרה זאת בקול.
מושא השיחה שלנו, לברדור רטריבר שחור, שהיה רשום במועדון מגדלי הכלבים האמריקני בשם המגוחך בריסטוֹל'ז בּוֹרֶגָרד בְּיוּקָנן, היה בבית וישן על שטיח פרסי בכניסה. השטיח הסריח. גם בו הסריח. בשלב מאוחר זה לא היתה כל סיבה שיבוא אל הווטרינרית בעצמו. הוא כבר כמעט לא ראה ולא שמע דבר. אבל עדיין היה לו הכישרון המופלא להבין מתי נימת עליצות מעושה בקולי כשאני מחברת אליו את הרצועה, מרמזת על כך שפנינו מועדות אל המקום שבו עשו לו פעם בדיקת ערמונית.
אחרי הביקור הבלתי נשכח ההוא, שבו יצא מהחדר האחורי במרפאה כשהפרווה שעל עמוד השדרה שלו זקורה כאילו היה רוֹדיז'אן רידג'בָּק, הוא שם אותי ללעג ולקלס ברחובות הצפופים של ניו יורק. "את ממש מושכת את הכלב הזה," העיר פעם איש אחד שאמר את המובן מאליו ליד תחנת אוטובוס בברודוויי. זה היה נכון; הפחד של בו מרופאים התבטא בשיתוק כולל, והוא הפך את עצמו לגוש מוצק במשקל שלושים וארבעה קילוגרמים בקצה הרצועה, כמו צעצוע מעץ שילדים מושכים אחריהם, רק גדול יותר ועקשן יותר.
כשהגענו בסופו של דבר לחדר ההמתנה, הוא היה מתחיל לרעוד ולרטוט ולהשיר פרווה, עד שהמטופלים האחרים והאנשים שאיתם היו אפופים בענן של פרווה שחורה עדינה, דומה במידת מה לענן יבחושים.
לא התגעגעתי לגיחות האלה, אף שלבי היה כבד בשל התשישות שמנעה אותן. כשבו הזדקן לא היתה לנו שום אפשרות לעבור את המרחק הזה, פרט למונית הכלבים שפרסומת שלה היתה תלויה על לוח המודעות של הווטרינרית לצד מודעות על חתולים חסרי בית וכלבים מעורבים שהלכו לאיבוד. הוא זז כאילו רגליו האחוריות היו תותבות שאליהן עדיין לא התרגל. בפעם האחרונה שבה הרגיש שאנחנו הולכים לווטרינרית, הוא נשכב על המדרגה בכניסה לבית וסירב לזוז. לא היתה לו כוונה לחזור על הטעות הזאת. גם לי לא.
כבר הייתי בעבר במחיצת אנשים שגופם כשַל, שהיה ברור לכול שהם תקועים באזור הדמדומים שבין המחלה למוות. שנאתי את המחויבות של הרפואה להמשיך לדקור, לבדוק ולטפל, גם כשלא צפויים כל מרפא או נחמה. אצל בני אדם אנחנו מניחים שעושים הכול; אצל בעלי חיים אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לבחור את הבחירה הנכונה. שופט בית המשפט העליון אמר פעם שאחת הזכויות החשובות ביותר היא הזכות שיניחו לך לנפשך. אחרי כמעט חמש עשרה שנים שבהן היה לי בו בן לוויה נאמן, הוא היה ראוי לזכות הזאת.
חבל שהודעות אבל והספדים מתפרסמים רק אחרי שבני אדם נפטרים, והם אינם יכולים להעריך אותם. כמה פעמים אחרי טקס אשכבה אמרתם על המנוֹחה, "כמה שהיא היתה אוהבת את זה." השמועות אומרות שסלבריטאים מסוימים, שיודעים שבניו יורק טיימס כותבים את הודעות הפטירה החשובות זמן רב מראש, מנסים להציץ בהן. טענתם הרשמית היא בדיקת העוּבדות, אבל אני חושדת שזאת יותר שאלה של ביטחון עצמי. מה אורך ההספד? מה סוג הסיקור? ובעולם הנכבדים והחשובים נשאלת השאלה הגדולה: האם הידיעה תופיע בעמוד השער עם תמונה?
לבו כמובן לא יהיה מושג מה אני אגיד עליו, אף על פי שתמיד נדמה שהוא מבין שמחשב נייד בתיק סמוך לדלת הכניסה פירושו נסיעה אל מחוץ לעיר, ואפילו בגילו המופלג וחרף צליעתו הקשה הוא מתחיל לפזז. חוץ מזה, כשאני מדברת עליו אני בעצם מדברת עלי, עלינו, על המשפחה שלנו, על חיינו המשותפים. כלבים מספקים שירותים רבים לבני אדם, אפילו לבני אדם שלא צריכים כלב שינחה אותם בשגרת היומיום או ירחיק טורפים מהעדרים שלהם. בתצוגות כלבים הכלבים המבצעים תפקידים מסוג זה עדיין מכוּנים כלבי עבודה, אבל רובם כבר לא עובדים באופנים המסוימים האלה, כפי שרוב כלבי הציד כבר אינם צדים. )אם כי סיווגם של בעלי חיים מסוימים ככלבי צעצוע עודנו מדויק.( כלבים רבים מבצעים למעשה תפקיד אחד: הם מאפשרים לנו להשליך עליהם את רגשותינו, להניח שהם מתלהבים או מדוכדכים או בודדים כשאנחנו מרגישים ככה. "הוא הרבה יותר מאושר מחוץ לעיר," בעלי תמיד אהב לומר על בו. ואולי הוא צדק. אבל אני חושדת שדווקא בעלי מאושר יותר מחוץ לעיר, והוא אהב את הרעיון שהוא ובו תמימי דעים.
אנשים עושים את זה גם עם הילדים שלהם, מנסים להשתמש בהם כבמראָה לשיקוף או לניגוד, וכך גברים שפויים מכל בחינה אחרת פתאום צורחים הנחיות לקבוצות ילדים במגרשי ספורט, ונשים מאפשרות לילדות שעוד לא הגיעו לגיל ההתבגרות לשים רק קצת אודם, רק קצת סומק. רוב ההורים מתעשתים במוקדם ולא במאוחר, כך שהבנים והבנות שלהם אינם נאלצים להצהיר על עצמאות ואינדיווידואליות באמצעות עזיבת בית ההורים או נישואים בגיל צעיר. אבל לכל אישה ששכבה אי פעם בחדר לידה וראתה כיצד, בניגוד לכל חוקי הפיזיקה, יוצא מתוך גופה אדם שלם, אפשר לסלוח אם היא מתקשה לראות את האישיות שנוצרה בסופו של דבר כנפרדת ממנה באופן מוחלט ובלתי הפיך.
במשך זמן רב חשבתי, בזחיחות לא מעטה, שאני די טובה בהפרדה הזאת. אבל ערב אחד סיפקתי מה שהפך להיות קצת־יותר־מדי עזרה בהכנת עבודה לבית הספר. בקול מדוד אמרה הבת שלנו, "אמא, אני לא את." המילים האלה, יחד עם "תתחתני איתי?" ו"את בהיריון" הן דגל המתנוסס בתת־מודע שלי מעתה ועד עולם.
אבל כלבים אינם מדברים ואינם מתחצפים, וזה חלק מהקסם שלהם בעידן מילולי יתר על המידה, וככאלה הם מתמסרים בלי מאמץ ועד בלי די להשלכות מהסוג הזה. וכזו היא גם השפעתם, הגלויה במהותה. מעולם לא היה עולה על דעתי להניח שלחתול ולי יש שני לבבות הפועמים כאחד; לחתול יש עיני ענבר צרות ושפה עליונה מצולקת, והלך רוחו השכיח ביותר הוא שאט נפש או אדישות. כאשר הוא מתכרבל סביב קרסולי הוא מביע רעב, לא חיבה. זה מוצא חן בעיני אצל חתולים; הם קלינט איסטווד של עולם חיות המחמד. כלב שיושב לצדך משתוקק לחברה; חתול עושה לך טובה. בגלל זה כשאומרים "שב!" חתול קם ויוצא מהחדר בזעף. רוב הכלבים מתיישבים על אחוריהם, רוטטים קלות, ועיניהם הזכות ננעצות בעיניכם.
בסופו של דבר, מערכות היחסים שבני אדם יוצרים עם כלבים הם אלו שהם מַשלים את עצמם שיהיו להם עם אנשים אחרים. כשאנחנו צעירים מאוד זה הקשר השיתופי המושלם שאנחנו מאמינים באמת ובתמים שיהיה לנו עם אהוב או אהובה; כשאנחנו מבוגרים יותר, זאת הסימביוזה שאנחנו מצליחים לגרום לעצמנו להאמין שתמיד תהיה לנו עם הילדים שלנו. אהבה ללא תנאים, תשומת לב בלתי מעורערת, ידידות בלי שום ספקות או ביקורת. פעם ראיתי כרית שעליה הכיתוב: הייתי רוצה להיות האדם שהכלב שלי חושב שאני. זה פחות או יותר העניין.
ועל כן התכונות שאנחנו מייחסים לכלבים שלנו, הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו עליהם הם, ברמה מסוימת, הסיפורים שלנו. כשבו קרטע בסביבת הבית שלנו, עוברי אורח ראו לברדור זקן מאוד בעל חרטום לבן וזנב שנראה שבור מעט, כאילו כל שנות הכשכוש שחקו אותו. אבל אני ראיתי כלב שכל חייו, החל מהיותו גור דרך שנות צעירותו ובגרותו ועד זקנתו, כרוכים לבלי התר בחייהם של שני ילדים בעלי קולות גבוהים וצווחניים ושל אחותם הקטנה, שהעבירה את שנות ההתפתחות הראשונות והחשובות שלה בהשתרכות אחרי אחֶיה. אני זוכרת את שלושתם יושבים ישיבה שפופה ליד כלבלב רך כבובת סמרטוטים ונותנים לו לכרסם את אצבעותיהם. "יש לו שיניים חדות נורא," אמר הבכור. "אתה צודק, קווין," אמר השני. "השיניים שלו חדות נורא!" "חדות נורא," חזרה אחריהם אחותם.
הילדים האלה הם גברים עכשיו, הילדה היא אישה, הוריהם בגיל העמידה. זה סיפור חיי וסיפור חייו של בו. הילדים שלו גבהו, קולותיהם המוכרים העמיקו בצליל ובגוון, פניהם הרכות התחדדו וחשפו את מבנה עצמות הלחיים והסנטר. אבל הוא תמיד הכיר אותם. הם עזבו את הבית כדי ללמוד בקולג', נעדרו במשך חודשים, חזרו ונכנסו כרוח סערה מבעד לדלת עם להקות חברים, מאוהבים כל כך בחייהם עד שלפעמים פשוט דילגו מעליו בדרכם לאיזשהו מקום אחר. אבל הזנב שלו עדיין הלם על רצפת העץ כמו רצועת מאוורר של איזו מכונה.
לפעמים אנשים מספרים לי שהילדים שלהם מתחננים לגור כלבים, והם לא נכנעים כי הם יודעים, הם יודעים שהילדים שלהם אומרים שהם יאלפו את הכלב, יוציאו אותו לטיול, יאכילו ויסרקו אותו ויטפלו בו, אבל הם לא יעשו זאת. מובן שלא. הורים שמאמינים שהם עצמם לא יצטרכו בסופו של דבר להוציא את הכלב לרוב, אם לא תמיד — בעיקר בגשם או בסופה — הם הורים שמאמינים גם שאין שיעורי בית בחופשה, ושהסיגריות הן של מישהו אחר. מבחינת הילדים, הטעם בכך שיש להם כלב הוא קצת כמו הטעם בכך שיש להם אמא ואבא. התפקיד שלנו הוא לא לעשות אלא להיות, לא לפעול אלא להתקיים. אנחנו סלע יסוד, תפאורה, נוף, לעתים קרובות מתעלמים מאיתנו, ואז נאחזים בנו ברגעים קשים או מפחידים, ולפעמים גם מאושרים. אמא שלי, אבא שלי, הכלב שלי, הבית שלי, עוגנים בלתי משתנים שאפשר לעזוב ואז לחזור אליהם כשרוצים ואז לעזוב שוב.
