“אלף ארבע מאות שבעים ואחד גולשים "התעניינו בספר", אבל כנראה שלא ברמה שתגרום להם לסקור אותו, או לדרג אותו, או אפילו (כך לפחות נראה לי) לקרוא אותו. פער מעניין, בלי ספק. אז לטובת הכלל אני מנדבת סקירה קצרה על הספר הזה. למעשה גם אני לא הייתי באה לקרוא את הספר אילולא הספרנית שדחפה לי אותו ליד, ואמרה "תקראי, את קוראת מהר. תגידי מה דעתך עליו". אז לקחתי. וקראתי. ו... בסדר.

איתי הוא ילד בן שש וחצי, לומד בגן חובה ("כי הגננת אמרה שהיא רוצה שאני אהיה גדול-גדול בגן, במקום להיות קטן-קטן בבית הספר"), ויש לו מכשפה מתחת למיטה. אתם יכולים אולי לא להאמין במכשפות, אבל איתי יודע שהיא קיימת. בעיקר כי הוא ראה איך היא יוצאת מהמחבוא שלה ונכנסת לתוך אמא. אמא שיש בתוכה מכשפה היא אמא מסוכנת, ואת זה גילה איתי כשנשפכו עליו מים חמים וגרמו לו לכוויות בבטן. וגם כשנגזרו לו השערות, והמספרים עשו לא שריטות ופצעים בקרקפת.

איתי הוא "ילד בסיכון", וכל הספר הזה בא לתאר את הדרך שבה מטפלים בו. איך מוציאים אותו מביתו המסוכן, מביאים אותו למעון המתאים לילדים כמוהו, ולגן חדש. איך הוא מכיר ילדים חדשים, איך ההורים שלו לא באים לבקר אותו, ואיך מצאו לו חונך בשם אהרון. בסופו של דבר אהרון מתחתן ומקבל משמורת על איתי, "והסוף הוא טוב".

הספר מתאר יפה את התהליך שעובר איתי, אם כי הוא מתואר בשפה שנראית לי גבוהה מכפי יכולתו של ילד בן 6 וחצי, וגבוהה מרמתו של ילד בגיל מקביל. כמו כן בעיני מבוגר הקורא עולות כמה שאלות לא פתורות, והגדולה שלהם היא מדוע מעבירים את איתי למשפחה מאמצת, בלי קשר להוריו הביולוגיים, ולא למשפחת אומנה. נראה שלא מבוגרים, ולא ילדים בני שש הינם קהל היעד של הספר הזה. לא ממש גיליתי מי כן. מאוד חסרה לי בספר "אחרית דבר" או מאמר מקצועי בסיומו שיתנו הדרכה למבוגר המשתמש בסיפור עבור ילד רלוונטי במצב דומה.

וכך מילאתי את המשימה שהוטלה עלי, והחזרתי את הספר לספריה. הספרנית לא זכרה בכלל שביקשה את חוות דעתי. לכן אני כותבת אותה כאן.”