את האב זיהה מנחם מהתמונה בעיתון. הוא ישב, מחזיק כוס קפה מהביל בין שתי ידיו, ודיבר עם קבוצת אנשים שישבה מסביבו. עיניו היו אדומות, מבכיה, מחוסר שינה. לידו ישבה בתו, דקלה, ולידה ישב ילד קטן, בן עשר לערך. רק ארז לא היה שם. מנחם עדיין עמד בפתח, סוקר את פנים החדר, עיניו משוטטות ומחפשות. אף אחד מבני המשפחה לא הבחין בו עדיין. מן המטבח יצאה גברת וקראה: "ארוחת הצהרים מוכנה. חברים יקרים, אנא פנו את המקום ושובו מאוחר יותר. תנו למשפחה להיות קצת ביחד". האנשים היושבים שם קמו ללכת.
"טל", פנה האב לילד היושב ליד דקלה, "לך תקרא לארז מהחדר למעלה". מנחם לא יכול היה שלא לחייך. כל שמות הילדים במשפחה הם שמות קיבוצניקים "למהדרין": טל, ארז, דקלה. אבל החיוך הזה היה בריחה רגעית מהשאלה המציקה: מה עושים עכשיו? הוא הגיע בדיוק בשעה שכולם הולכים, ולאן ילך הוא? האנשים החלו לצאת, חולפים על פניו. בית אבלים זה לא מקום ששואלים בו שאלות, גם אם זה מאוד מסקרן לדעת מה הקשר של האורח הבלתי צפוי למקום הזה. מנחם חש מבולבל ונבוך, הביטחון עזב אותו לפתע. בדיוק באותו הרגע הבחינה בו דקלה וסימנה לאביה. האב נשא עיניו, ומבטו נשא מבע של הפתעה. נראה שניסה להיזכר האם הוא מכיר אותו והעלה חרס בידו. אך בתום רגע של שתיקה קם והושיט ידו לפנים: "שלום, שלום", אמר בלבביות. מנחם התלבט לרגע, הרי אבלים לא אומרים "שלום" וגם אחרים לא מקדימים להם. ומה אם הם אומרים, האם משיבים להם? אם אינו יודע מה ההלכה, בוודאי עדיף לענות ולא להיראות מוזר. צריך היה להתכונן יותר לפני בואו. מילא, עכשיו עליו להתרכז באשר לפניו. התקדם לעבר היד המושטת, חש בעיניים של האורחים אשר נותרו בדירה ננעצות בו בתמיהה.
"שלום", ענה, ולחץ את ידו של האב בחוזקה, מנסה לשדר ביטחון. "אני חבר של ארז. הגעתי עכשיו. אני מבין שלא הגעתי בזמן הנכון, אני יכול להגיע אחר כך". למזלו שם לב שהגברת שהודיעה על הארוחה, האיצה באורחים הנותרים לעזוב את הדירה. כעת עמד רק מול האב, מול דקלה ומול כמה קרובים. כך הרגיש מעט יותר נעים.
האב לא התייחס למשפטים האחרונים, רק למילים הראשונות שמנחם אמר.
"חבר של ארז?" שאל בתמיהה, "ממתי? ארז לא סיפר לי שיש לו חבר דתי. איפה נפגשתם?" הוא השתדל לשוות לקולו נימה אדיבה, אבל לא קשה היה לחוש ביחס הקר ובמתח שנוצר. מנחם ציפה לתגובה כזו, והשיב תשובה מן המוכן:
"אנחנו לא ממש חברים. פשוט יצא לנו לדבר די מזמן, מאז לא שמרנו על קשר. אבל כשראיתי אתמול את התמונה בעיתון חשתי צורך לבוא לבקר, ולהיות שותף בצערכם". האב התרכך, ואמר: "ברוך הבא", אבל אחר שאל בחשד מה: "מאיפה אתה?" מנחם לא אהב את השאלה, אבל ענה: "מגוש קטיף, שם אני לומד", וכבר הצטער. כי פני האב שינו גוון, ולמרות שניסה לשלוט בעצמו, הפליט מפיו את הקביעה: "בגללכם היא נהרגה!"
מנחם היה בהלם. הוא ידע שאנשי הקיבוצים החילוניים הם שמאלניים מאוד ורובם אנטי דתיים. הוא הכיר זאת מקרוב גם מאז לומדו בישיבה בגוש קטיף: על אם הדרך עם הפניה לגוש קטיף, היו נעמדים מדי כמה שבועות קיבוצניקים עם שלטים המכוונים כנגד הנוסעים היוצאים והנכנסים אל הגוש: "שובו הביתה לישראל!" נכתב על אחדים, ועל אחרים: "די לכיבוש! די לגוש!". "פניני לשון" נוספים היו שם, אותם מנחם לא זכר. אבל לזאת לא ציפה, שיגיע לנחם ויתקיפו אותו מייד בהתחלה. מצד שני אפשר להבין אותו. חז"ל אמרו: "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו". הוא כעת בצער נורא על מות אשתו, צער שצריך להתפרץ, אז הוא מתפרץ כעת עליו, על מנחם. אבל מה אומרים כעת? להיכנס לוויכוח זה בודאי לא שייך.
דווקא דקלה, הבת, הצילה את המצב:
"די, אבא", אמרה, "לא עכשיו, זה לא הזמן. הוא הגיע מרחוק כדי לבקר". מנחם היה אסיר תודה לה. הביט בה לרגע במבט אומר תודה. עיניה היו אדומות מבכי. רק כעת שם לב שהיא דומה מאוד לארז, ושוב הרגיש את הזיק המחשמל. אלא שעתה לא נתן לזה דעתו, כי היה בעיצומו של המפגש עם המשפחה. האב נכנע לדברי בתו, והחווה בידו כלפי מעלה:
"ארז נמצא בקומה למעלה כרגע. הוא רצה להיות לבד, כי עוד מעט יגיעו החברים והחברות שלו לבקר".
דקלה הוסיפה: "הוא קיבל את זה קשה, רק שתדע. ארז היה קשור מאוד לאמא". האב שלח בה מבט מוכיח, כאומר: למה את חושפת פרטים לפני איש זר. אבל אחר אמר:
"אתה יכול לעלות אליו כעת. אנחנו נתארגן בינתיים לאכילה". מנחם הרגיש לא בנוח. חפץ היה לומר דבר מה מעודד לאב, אבל במצב שנוצר לא מצא דבר טוב לומר, לכן אמר רק "תודה", ופנה למדרגות אשר היו ליד הכניסה. הן הובילו לדלת של חדר אחד בלבד: "ארז", נכתב על הדלת. מנחם נקש על הדלת במתח וציפייה. "כן", שמע, ופתח את הדלת באיטיות. הדבר הראשון שקלטו עיניו היה הבלגן הגדול ששרר שם. הדבר השני ששם לב אליו היו קירות החדר, שהיו צבועים בתכלת ומכוסים בכל מיני "מציאות" מן הטבע, החל בצדפים, קרניים, שריונים של צב, ועד לגולגלות של סוסים, עזים ופרות. כשנכנס עוד מעט אל תוך החדר ראה את ארז, שוכב מוטה על המיטה, נשען בידו על הכרית, נושא אליו זוג עיניים מופתעות. כמה ציפייה הייתה עתה במנחם, כמה כוחות ננסכו בו. שכח מכל שהיה עד עתה, והתרכז בעומד לפניו. הרגיש שמח בכוח האהבה, שקיים בו גם למי שאינו כמוהו, כוח שמאיץ בו להשקיע ולתת ולקרב.
"שלום ארז", ניסה להישמע טבעי, "אתה זוכר אותי?"
"לא, ממש לא" ענה ארז, וחייך. מנחם חייך לרגע גם הוא, בדיוק את החיוך המתוק הזה הוא זכר מהצומת. אבל ארז הפסיק מייד לחייך. כנראה חש לא בנוח לחייך ביום שלאחר מות אמו. גם מנחם הפסיק לחייך, הוא חש אכזבה. הוא זכר את ארז היטב בגלל החיבה היתרה שחש כלפיו, אבל ארז פגש בו כמו בכל אחד אחר ברחוב, כמו עוד אלפי אנשים, ולכן אין באמת סיבה שיזכור אותו, בלתי הגיוני היה לצפות לכך. אבל כשהרגש עובד "שעות נוספות", תמיד באיזה מקום בלב יש ציפייה, שגם הוא יגלה כלפיך איזו חיבה, איזו קרבה. וכשיש ציפייה יש גם אכזבה, אבל עכשיו אין זמן לרגשות אכזבה. זה המצב, וצריך להתחיל כמו מההתחלה. התחיל לדבר, כמעט לדקלם, את אשר תכנן לומר:
"לפני כמעט שנתיים, לפני הבחירות בין ביבי לברק, נפגשנו בצומת במטרה לחלק סטיקרים ולעשות תעמולת בחירות, אני וחברים שלי, ואתה וחברים שלך. יצא לנו קצת לדבר על כל מיני דברים". זה הספיק בשביל שארז ייזכר, ויחייך שנית, שוב לרגע קצר:
"בטח אני זוכר שעמדנו שם, זאת הייתה חוויה! אני אפילו זוכר את אחד החברים שלך, אבל דווקא לא אותך". עכשיו מנחם לא התאכזב, העיקר שהוא זוכר, ואפשר להתחיל לנהל שיחה.
"אבל אני זוכר אותך טוב מאוד. כמה ימים אחר כך לא הפסקתי לחשוב עליך. הרגשתי שאני כל כך אוהב אותך, וכל כך כואב לי על הריחוק שלך מהתורה. אבל שכחתי מכל הסיפור, עד אתמול אחר הצהרים..."
"כשראית את העיתון", השלים אותו ארז. הוא נראה משועשע מכל הסיפור. זו באמת הפתעה משעשעת. פתאום נוחת אצלך בבית איזה "עוף מוזר", מעלה זיכרונות מלפני כמה שנים. וחוץ מזה, מי לא אוהב לשמוע שאוהבים אותו? אבל ארז היה גלוי מאוד, ולזה מנחם לא ציפה:
"אז עכשיו באת להחזיר אותי בתשובה?" התריס, והמשיך מייד: "כבר היה פה אחד מהקיבוץ, חבר של אחותי שחזר בתשובה. הוא אמר לנו שזה שאמא שלי נהרגה זה סימן משמים שאנחנו צריכים לשנות את ההרגלים ולשמור שבת. ראו שהוא ניסה לדבר בזהירות, אבל אבא שלי השתיק אותו מייד, ואמר לו שאם בשביל זה הוא בא הוא יכול ללכת".
מנחם הופתע. כנראה החוזר בתשובה הזה טרי מדי, ואצה לו הדרך להחזיר את כולם בתשובה מייד. אין לו טקט ובודאי לא התייעץ עם אחרים. רק "קפץ" על ה"הזדמנות" ועשה טעות. ככה לא מדברים. יהדות זה לא איומים. עכשיו הבין מנחם גם את כעס האב ואת חשדנותו. כמה צריך לדון לזכות, זה לא ייאמן. אף פעם אי אפשר לדעת מה עומד מאחורי התנהגות של אדם!
"לא באתי כדי להחזיר אותך בתשובה", הזדרז מנחם להשיב לאחר רגע של שתיקה, "ברור שאשמח אם תחזור בתשובה. אני חושב שזו האמת. אבל אני פה פשוט בגלל שזכרתי אותך והרגשתי ממש כאב. ביהדות יש מצוות ניחום אבלים. באתי פשוט כדי לנחם אותך, ולהרגיש שותף בצערך. אני מרגיש קרוב אליך למרות שאנחנו שונים, ואני לא מנסה להתעלם מזה".
ארז נראה נבוך מול הגילוי הרגשי של מנחם, ונראה חוכך בדעתו מה להשיב.
"תודה רבה", ענה לבסוף, "באמת יפה מצדך". אחר רגע הוסיף: "אני באמת צריך נחמה. זה באמת כואב נורא. אהבתי את אמא שלי יותר מכל ילד רגיל שאוהב את אמו..." קולו נשנק ועיניו נצטעפו דמעות. מנחם חש שארז פרק את רגשותיו בפניו כי גם הוא היה גלוי עימו. "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם".
ארז המשיך: "אבל אתה לא יכול לנחם אותי ולא אף אחד אחר. וגם הא-לוהים שלך לא יכול להחזיר לי את אמא שלי, שדווקא שלשום הייתה בתל-אביב. ובכלל, איך יכול להיות עולם כל כך אכזרי אם יש לו בורא? אז או שהבורא הזה לא טוב, או שהוא לא קיים!"
ניכר היה שהטחת הטענות הזו היא תולדה של היומיים האחרונים. לפי זכרונו של מנחם, לפני שנתיים כשדיברו בצומת הוא בכלל לא גילה התעניינות ומחשבה. אדם מתחיל לחשוב באמת רק כשמגיעה אליו צרה. אבל מלבד זאת ארז נשמע מדקלם מפי אחרים. בוודאי כך אמר אביו לאחר הביקור של החוזר בתשובה. אם כך יש לו, למנחם, שליחות באמת חשובה: מוטל עליו לתקן את אשר עיוותו אחרים. וכמה הרבה זהירות ורגישות, ובעיקר סייעתא דשמיא, צריך כאן בכל מילה. קודם כל עצר עצמו מלענות מיד תשובה. כעת לא תעזור תשובה, כי ארז לא שואל בשביל לקבל תשובה, אלא בשביל לפרוק רגשות. עכשיו צריך רק לגלות את האחווה ולחזק את האחדות בעם ישראל.
"טוב, ברור שלא שייך לענות עכשיו על כל השאלות, אלו לא דברים פשוטים. אני רק רוצה לומר דבר אחד חשוב: הפיגועים הללו פוגעים בכולנו, בכל מקום. ואנחנו צריכים להרגיש עם אחד, למרות כל ההבדלים. מסתבר שהאויבים שלנו מבינים שאנחנו עם אחד, ולכן הם פוגעים בכולם".
נראה היה שהדברים לא עשו רושם כל כך על ארז, ממש כמו שכבר לפני שנתיים, כשדיבר עמו בצומת, ענה לשאלותיו במין חיוך בטוח הנובע מחינוך ברור ומעוצב, משדר במבטו: "אותי לא תוכל לשנות". זה לא "עבודה", זה "מר"צ", זה קיבוץ "השומר הצעיר". זו מלחמה ראש בראש, זה לא פשוט. ארז יכול להיות עדין מאוד וחמוד, אבל את החינוך, ההפוך לגמרי מחינוכו של מנחם, הוא ינק עם חלב אמו, וחינוך כזה לא קל לשנות. אז אולי הוא צריך לומר משהו אחר, חשב מנחם. איזה דיבור יבקע את הסדק ויפגע במטרה? איזה דיבור יביא לקירוב לבבות והמשך הקשר?
שתיקה, מבוכה. לאן מתקדמים עם המילים? נשמעו צעדים עולים במדרגות. דקלה הציצה לחדר ופנתה למנחם: "האוכל מתקרר, תצטרך לחכות. ארז", פנתה לאחיה, "אבא רוצה שתבוא לאכול". ארז קם מן המיטה ופנה למנחם:
"באמת תודה רבה שבאת, ממש יפה מצדך. אני מציע שתלך, כי עוד מעט החברים שלי מגיעים. שיהיה לך כל טוב וחיים טובים!"
איזה מין סיום אדיב לפגישה המוזרה הזו. סיום שמכריז בעצם מאחורי אדיבותו: אתה לא כל כך מעניין אותי, ואני לא מעוניין בקשרים. סיום שהותיר את מנחם מאוכזב ונבוך, עם הרגשה ריקנית, כמו של בלון נפוח שדקרו אותו בסיכה קטנה. סיכה קטנה, כאילו לא מורגשת, אבל כל האוויר יצא ב"בום" גדול. רק זהירות, מנחם, לא ליפול, לא ליפול!
"אולי בכל זאת תיקח את הכתובת שלי", שמע את עצמו אומר לארז. ודקלה שעדיין עמדה שם גיחכה ואמרה: "אבא עוד ישמע!" מנחם הוציא דף ועט, וכמו היה הוא מישהו אחר, כמו היה בתוכו של חלום, רכן על השולחן שבחדר וכתב את שמו וכתובתו בישיבה.
"שתזכו להיות שמחים ולצאת מזה חזקים", אמר לפני שיצא. שמח לפחות על האיחול המוצלח שהצליח לאלתר "על המקום", במקום האיחול המסורתי לאבלים: "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים ולא תוסיפו לדאבה עוד".
ארז היה אדיב והושיט למנחם יד ללחיצה. מנחם לחץ אותה, והרגיש את החמימות פושטת בו ביחד עם האכזבה. פתאום הרגיש בחזקה רבה כמה הוא רוצה ליצור קשר עם ארז, כמה הוא לא רוצה לצאת מכאן כלעומת שבא, כמה הוא יכול לקבל מקשר עם מישהו שקל לאהוב, שכיף להשקיע בו. הוא לא יכול היה להתאפק, ולמרות שדקלה הייתה שם והסתכלה, הוא חיבק את ארז.
"אני מאוד אוהב אותך", לחש, "שיהיה בהצלחה!"
אחר ירד במדרגות, כשארז ודקלה בעקבותיו, יצא מן הבית בלב הולם, וסגר את הדלת אחריו.