1
לא עוד הרבה זמן – אם רק אצליח להחזיק מעמד – אנא, אנא, שלא יתפסו אותי...
הרטט הרך של הרכבת המהירה כמו הפך לחלק מהמחשבות שלה. היא איחרה בחמש דקות, אבל היא ידעה שתגיע לרומא בזמן כדי להספיק להגיע לנמל-התעופה ולעלות על הטיסה הביתה.
רק עוד מאה מיילים עד רומא – זה לא הרבה כל-כך – אלא אם המשטרה ראתה אותי עולה על הרכבת הזו...
האם מישהו ראה אותה? היא מיהרה, השפילה את ראשה, ניסתה ללכת לאיבוד בתוך ההמון. אף-אחד לא הטריד אותה עד כה, אבל עוד מוקדם להרגיש בטוחה.
אולי לעולם לא תרגיש בטוחה יותר. הגבר שאהבה ובו בטחה בגד בה, השליך אותה לזאבים כדי להציל את עורו. גם אם תצליח לשמור על חירותה, העולם השתנה, הפך למקום מכוער ומריר, כמו פנים מוחה.
מישהו חלף על פניה במסדרון והיא הסתובבה במהירות והשקיפה החוצה במטרה להסתיר את פניה. בחוץ, הנוף האיטלקי רחץ בצבעים של קיץ, אבל היא כמעט לא הבחינה בהדרו. רק הפחד שלה קיים.
כאשר התבוננה שוב, היא ראתה שני גברים במדים במסדרון.
שוטרים!
עליה לברוח לפני שיגיעו אליה.
לנוע לאט. לא למשוך תשומת לב. לנסות לעשות את זה בקלילות.
היא תהתה בדיוק איזה תיאור יש בידיהם: שם, שרה קונרוי, אבל עונה רק לשם הולי; אשה צעירה בשנות העשרים המאוחרות שלה, גבוהה, אולי קצת רזה מדי, עם שיער חום בהיר, קצר, עיניים כחולות ופנים בלי שום סימני הכר מיוחדים: פנים שלא חיו יותר מדי.
חסרי ייחוד. כן, זו היתה המילה המתאימה לה, ולראשונה שמחה על כך. היא עשויה להציל אותה עכשיו.
היא היתה בקצה הקרון. עוד צעד אחד קצר והיא בקרון הבא. קרון המחלקה הראשונה, שהיה מחולק לתאים. אבל לכל אחד מהם היה וילון משוך מטה, והיה מסוכן מדי למצוא מקלט באחד מהם בלי לדעת מה תמצא בתוכו.
בלי אזהרה, הווילון לצדה נפתח והיא מצאה את עצמה מביטה בילדה קטנה. היא היתה כבת שמונה וכועסת. זה כל מה שהולי הספיקה לראות לפני שקיבלה החלטה מהירה כברק.
תוך שבריר שניה פתחה את הדלת, נכנסה פנימה וסגרה את הווילון.
בפינה ישבה אשה צעירה שהרימה את עיניה מהספר שבידיה ופתחה את פיה, אבל הולי הצליחה להקדים אותה.
"אנא, אל תגידי מילה. אני זקוקה נואשות לעזרתך."
התחוור לה מאוחר מדי שדיברה אנגלית. הם לא יבינו מילה. אבל לפני שהספיקה לעבור לאיטלקית הרצוצה שלה, הילדה פצחה באנגלית מדוברת.
"צהרים טובים, סניורינה," אמרה ברשמיות מקסימה, "אני שמחה מאוד להכיר אותך."
זעמה נעלם כבמטה קסם. היא חייכה בנועם רב והושיטה יד קטנה. המומה, הולי לחצה אותה.
"נעים – נעים מאוד," מלמלה בצורה אוטומטית.
"נעים מאוד," הגיבה הילדה בזהירות. "שמי ליזה פלוצ'י. איך קוראים לך, בבקשה?"
"הולי," אמרה באיטיות, מנסה להבין מה קורה.
"את אנגליה?"
"כן, אני אנגליה."
"אני שמחה מאוד שאת אנגליה."
היא זרחה כאילו שמחה באמת, כאילו מישהו נתן לה מתנה גדולה ונהדרת.
הרכבת האטה לפתע והילדה כמעט נפלה. האשה הצעירה הושיטה יד כדי לייצב אותה.
"זהירות, פקינה. את עדיין לא לגמרי יציבה."
הולי ראתה עתה בבירור את מה שלא ראתה קודם. הילדה הקטנה לא יכלה ללכת כמו שצריך. רגל אחת היתה מגובסת וכאשר נעה, היא אחזה במושבים.
"ברטה, אני בסדר," התעקשה.
ברטה חייכה. "את תמיד אומרת את זה, אבל את רוצה לעשות יותר מדי מוקדם מדי. אני כאן כדי לעזור לך."
"אני לא רוצה שתעזרי לי," אמרה ליזה בעקשנות.
היא ניסתה להתרומם אל המושב, אבל החליקה ממנו וניצלה מנפילה רק בעזרת ידה של הולי. במקום להדוף אותה מעליה, ליזה נעזרה בה כדי לייצב את עצמה ואפילו הניחה להולי לעזור לה בזמן שהתפתלה עד שישבה במקומה.
ברטה הקדירה פנים בציניות אבל דומה שהתעלמותה של הילדה ממנה לא הטרידה אותה. היא היתה בשנות העשרים שלה, עם מבנה גוף מוצק ופנים עליזים וטובי לב.
"אני מצטערת," החלה הולי לומר.
"זה בסדר," אמרה ברטה באנגלית מוקפדת. "הקטנה כועסת עלי לעתים קרובות, אבל – היא שונאת את עובדת היותה נכה. אני המטפלת שלה."
"אני לא זקוקה למטפלת," התעקשה ליזה. "אני בסדר עכשיו."
סנטרה התרומם ולמרות כעסה הולי ראתה בעיניה זיק של שעשוע. לקטנה הזו היה רצון משלה. אבל כרגע היא היתה חבל ההצלה שלה.
ברטה החלה למחות. "פורסה, מה – "
"ברטה, למה את מדברת איטלקית?" שאלה ליזה. "הגברת הזו אנגליה והיא לא מבינה אותך."
"אני מבינה קצת איטלקית," פתחה הולי, אבל ליזה שיסעה גם אותה.
"לא, לא, האנגלים לא מבינים שפות זרות," הכריזה בהתנשאות. "אנחנו נדבר אנגלית." היא הזעיפה פניה לעבר ברטה, וניכר היה שהיא מצווה עליה לשתוק.
"איך את יודעת שהאנגלים לא דוברים שפות אחרות?" שאלה הולי.
"אמא שלי אמרה לי. היא היתה אנגליה והיא דיברה איטלקית אבל רק בגלל שהיא גרה כאן זמן רב. היא ואבא דיברו את שתי השפות."
"כנראה שבגלל זה האנגלית שלך טובה כל-כך."
ליזה זרחה.
"אמא ואני דיברנו אנגלית כל הזמן."
"דיברתן?"
"הגברת נפטרה," אמרה ברטה חרישית.
ליזה לא ענתה על כך במילים, אבל הולי חשה בהתהדקות הפתאומית של ידה בתוך ידה ולחצה את ידה בתגובה.
לאחר רגע ליזה אמרה, "היא הבטיחה לקחת אותי לאנגליה. אני מתכוונת לנסוע לשם באחד הימים."
"אני חושבת שתאהבי את אנגליה," אמרה הולי.
"ספרי לי על אנגליה. איך היא? היא מאוד גדולה?"
"בערך בגודל של איטליה."
"את מכירה את פורטסמות'?"
"קצת. היא בחוף הדרומי ואני ממידלנדס."
"אבל את מכירה את המקום?" התעקשה ליזה בלהיטות.
"ביליתי שם זמן קצר."
"ראית את הספינות?"
"כן, ויצאתי להפליג," ענתה הולי.
"אמא חיתה בפורטסמות'. היא אהבה להפליג. היא אמרה שזו התחושה הנפלאה ביותר בעולם."
"נכון. להרגיש את הרוח בפנים, להרגיש את הספינה נעה מתחת – "
"ספרי לי," התחננה ליזה. "ספרי לי על כל זה."
היה קשה לדבר בקלילות כאשר את מלאה פחד, ומוחה היה עסוק במתרחש במורד הרכבת. אבל היא אילצה את עצמה להמשיך. זה היה הסיכוי היחיד שלה, אבל זה היה יותר מכך. עיניה הנוצצות של הילדה גילו לה שיש לזה משמעות כבירה עבורה, והולי נסחפה על ידי נחישות פתאומית להעניק לה את מעט האושר שתוכל לספק לה.
הזכרונות שלה היו מעורפלים אבל היא עיטרה אותם, המציאה מה שלא זכרה, ניסתה להעצים את האשליה שהילדה הקטנה חיפשה. היא מצאה מישהי שהזכירה לה, ולו באופן רגעי, את אמה המתה ותקופה מאושרת יותר. הולי לא תהרוס לה את זה, ולא משנה כמה זה יעלה לה.
מדי פעם ליזה קטעה את דבריה ושאלה על מילה חדשה וחזרה עליה שוב ושוב עד שהיתה בטוחה שהיא יודעת אותה. היא למדה מהר ומעולם לא היה צריך להגיד לה פעמיים.
לפתע ברטה החלה להילחץ והביטה בדלת. גם הולי נבהלה בראותה אותה.
"תהיתי מתי השופט יחזור," אמרה ברטה.
הולי נדרכה. "השופט?" שאלה.
"אביה של ליזה הוא השופט מתיאו פלוצ'י. הוא מבקר חבר בתא אחר. חשבתי שהוא" – היא חיפשה מילים – "אולי – כבר יחזור. אני לא יכולה לחכות. אני צריכה," היא השפילה את קולה לכדי לחישה, "גבינטו."
"כן, אבל – "
"את תישארי עם הפקינה פר און מומנטו, סי? גרצי."
היא נחפזה בעודה מדברת ולא השאירה בידיה של הולי ברירה אלא להישאר.
היא החלה להרגיש נואשת. כמה זמן תהיה לכודה כאן? היא קיוותה שתרגיש בטוחה, אבל נראה שקפצה מן הפח אל הפחת.
"תישארי?" שאלה ליזה.
"רק לרגע – "
"לא, תישארי לתמיד."
"הלוואי שיכולתי, באמת, אבל אני חייבת ללכת. ברגע שברטה תחזור – "
"אני מקווה שהיא לא תחזור אף-פעם," אמרה ליזה בכעס.
"למה? היא לא נחמדה אלייך?"
"לא, היא מתכוונת להיות נחמדה, אבל..." ליזה משכה בכתפיה. "אני לא יכולה לדבר אתה. היא לא מבינה. היא חושבת שאם אני אוכלת ועושה תרגילים – אז הכל בסדר. אם אני מנסה לדבר... על כל מיני דברים, אז היא רק בוהה."
זו היתה גם ההתרשמות של הולי מברטה; בעלת כוונות טובות אבל חסרת עידון. לא נראה שעלה בדעתה שלא משאירים ילדה עם זרה, ולו לרגע.
אבל אולי היא ממהרת והיא כבר בדרך חזרה. הולי התכוונה רק להציץ החוצה ונתקלה בגבר שעמד שם.
היא לא שמעה אותו נכנס ולא ידעה כמה זמן עמד שם. היא התנגשה בו לפני שראתה אותו וההתרשמות שלה היתה של גוף קשה ובלתי מתפשר שהתנשא מעליה.
"מי את?" שאל באיטלקית חדה ותובענית. "מה את עושה כאן?"
"סניור – " לפתע לא יכלה לנשום.
"מי את?" שאל שוב בקול חד.
ליזה נחלצה להגנתה, צלעה קדימה ואמרה בחפזון, "לא, אבא, הסניורינה אנגליה, אז אנחנו מדברות רק אנגלית." היא אחזה בידה של הולי ואמרה בנחרצות, "היא מפורטמות', כמו אמא. והיא חברה שלי."
שינוי חל בו. בתחושה מוזרה, הולי זכרה כיצד גם ליזה השתנתה. עליצות מילאה אותה בזמן שנדמה היה שהגבר מצמץ. עם זאת, הם הגיבו לאותו דבר. זו היתה חידה.
ליזה משכה אותה בחזרה אל המושב שלה והמשיכה להחזיק בידה, כאילו ביקשה לומר שחברתה החדשה נמצאת תחת חסותה. למרות שהיתה צעירה כל-כך, הרי שכוח רצונה היה ברור. קרוב לוודאי ירשה אותו מאביה, חשבה הולי.
הוא בחן את הולי בקרירות.
"הופעת בתא שלי, ואני אמור לקבל את הנוכחות שלך בלי שאלות?"
"אני תיירת אנגליה," אמרה בזהירות.
"דומני שאני מתחיל להבין. יש מהומה בקצה הרכבת. אבל אני מניח שאת יודעת את זה."
היא התבוננה בו. "כן, אני יודעת."
"ואין ספק שזה קשור להופעתך הפתאומית כאן. לא, אל תעני. אני מסוגל להחליט לבד."
"אז תן לי ללכת," אמרה הולי.
"לאן?"
נימת קולו היתה חד-משמעית. וכך גם כל דבר אחר בו, התחוור לה. הוא היה גבוה, רזה, חסון, עם עיניים כהות ושקועות מעט שנלטשו בה מעל אף חזק, ונראה שופט בכל רמ"ח איבריו: טיפוס שקובע את החוק ומצפה מכולם לציית לו בחיים כמו גם בבית-המשפט.
היא בחנה את פניו, חיפשה אות להתרככות כלשהי, אבל לא מצאה תקווה כלשהי. היא ניסתה לקום.
"שבי," אמר לה. "אם תצאי מכאן, תיתקלי מיד בזרועות החוק. השוטרים בודקים את הדרכונים של כולם."
היא שקעה שוב במושבה. זה הסוף.
"את חשודה?" שאל. "האם בגלל זה ברטה נעלמה?"
ליזה צחקקה. "לא, ברטה הלכה לכמה דקות לאורך המסדרון."
"היא ביקשה ממני לשמור על הבת שלך כשהיא לא כאן," אמרה הולי. "אבל עכשיו, כשאתה כאן – "
"תישארי כאן," ציווה.
היא קמה ממקומה למחצה, אבל נימת הציווי שלו היתה סופית כל-כך עד שלא היתה לה ברירה אלא להתיישב.
"את באמת בורחת מהמשטרה?" שאלה ליזה. "כמה מסעיר!"
אביה עצם את עיניו.
"האם קשה כל-כך לצפות ממך לזכור שאני שופט?" שאל.
"כן, אבל זה לא חשוב, אבא," אמרה הילדה בצהלה. "הולי זקוקה לעזרה שלנו."
"ליזה – "
הילדה קמה ממקומה בכאב ונעמדה לפניו, אוחזת בידו המושטת ובוחנת אותו בהבעה מתגרה.
"אבא, היא חברה שלי."
"חברה שלך? וכמה זמן בדיוק את מכירה אותה?"
"עשר דקות."
"נו, אז – "
"אבל למי אכפת?" שאלה ליזה ברצינות. "זה לא משנה כמה זמן אתה מכיר מישהו. אתה אמרת את זה."
"אני חושב שלא אמרתי את זה בדיוק – "
"כן אמרת, כן אמרת." קולה של ליזה התגבר והיא החלה להתרגז. "אתה אמרת את זה לגבי אנשים שידעת ברגע שיהיו חשובים לך מאוד. אתה ואמא – "
היא פרצה בבכי בלי אזהרה, ושאר דבריה טבעו בדמעות.
הולי חיכתה שיושיט את זרועותיו ויחבק את הילדה, אבל דומה שמשהו קרה לו. פניו לבשו גוון אפור ולפתע קיבלו הבעה כעוסה, כאילו אזכור אשתו המתה רצח משהו בתוכו. זה היה כמו לצפות גבר הופך למצבה.
דמעותיה של ליזה הפכו ליפחות אלימות, אבל הוא לא חיבק אותה. הולי, שלא הצליחה לשאת זאת יותר, משכה את הילדה הקטנה אליה והושיבה אותה בחיקה וקברה את פניה בחזה.
באותו רגע נפתחה דלת התא. הולי התנשמה עמוקות באימה כאשר מצבה התברר לה במלואו. השוטרים מגיעים. והיא היתה בידיו של שופט. לא נותרה לה תקווה.
גבר במדי משטרה נכנס פנימה ומיד קפא למראהו של השופט, שאותו זיהה בבירור. הוא דיבר איטלקית, והולי התקשתה לעקוב אחר המילים.
"סניור פלוצ'י, סליחה, לא ידעתי – עניין פעוט."
"מהו העניין הפעוט הזה?" השופט נשמע כאילו לפתע התקשה לדבר.
"אנחנו מחפשים אחר אשה שלדעתנו נמצאת על הרכבת. שמה שרה קונרוי."
הוא נאלץ להרים את קולו כדי להתגבר על בכיה של ליזה, ונפנה אל הולי.
"סניורינה, שמך –?"
אבל לפני שהספיק להשלים את השאלה, ליזה הרימה את ראשה. פניה היו אדומים ודמעות זלגו על פניה בזמן שבכתה.
"שמה הולי והיא חברה שלי. לך מכאן!"
"אני רק – "
"היא הולי," צרחה ליזה. "והיא שלי. היא שלי!"
"ששש," לחשה הולי. "חבקי אותי."
ליזה כבר חיבקה את צווארה בזרועות כה הדוקות עד שהולי כמעט נחנקה. היא המשיכה לחבק את הילדה הקטנה ולהציע לה נוחם.
אם היתה חושבת בבהירות, היא היתה מבינה שליזה מסתירה את פניה מעיני השוטר ושהיפחות הסוערות של הילדה מסתירות את האנגליות החשודה בקולה של הולי. אבל ברגע זה היה לא הבינה דבר. היא היתה עסוקה רק בניסיון להשקיט את הילדה אחוזת היגון.
אז היא אספה אותה בחיבוק עז יותר ומלמלה על אוזנה מילות נוחם ורוגע עד שהיפחות שקטו מעט.
השופט נראה כמעט כאילו היה בהלם, אבל עתה הוא התעשת במאמץ.
"אני חושב שכדאי שתלך עכשיו," אמר. "הבת שלי אינה בקו הבריאות וזה לא טוב בשבילה להתרגש כך."
השוטר הצעיר הבחין בכסא הגלגלים ובתמיכה שלרגליה של ליזה. הוא נד בראשו כדי לגלות את ההבנה שלו.
"אני אעזוב. סליחה. יום טוב, סניור, סניורינה."
הוא מיהר לצאת.
במשך זמן-מה נסעו בדממה. הולי פגשה את עיניו של השופט וניסתה לקרוא את הכתוב בהן, אבל גילתה שהן צוננות ובלתי חדירות.
"למה עשית את זה?" שאלה. הוא הביט בבתו הקטנה, כאילו רצה להגיד שהיא התשובה לכך. וזו היתה האמת, חשבה הולי. לא היתה לו ברירה, ובכל זאת –
"היית מעדיפה את החלופה?" שאל.
"כמובן שלא, אבל אתה לא מכיר אותי – "
"זה יתוקן כאשר אהיה מוכן."
"אבל – "
"מוטב שלא תוסיפי דבר," ענה בקול שלא סבל ויכוח נוסף. "בקרוב נגיע לרומא ומאוחר יותר אגיד לך את כל מה שתצטרכי לדעת."
"אבל כאשר נגיע לרומא אני אפרד – "
"לא נראה לי," אמר בנימה שהיתה בה סופיות.
"האם הולי באה אתנו הביתה?" שאלה ליזה וחייכה נוכח האפשרות.
"כמובן," אמר לה.
"אבל – הטיסה שלי – " ניסתה הולי להגיד.
הפעם הוא לא ענה לה במילים אבל די היה בניצוץ שהיה בעינו כדי להודיע לה שהוא, לא היא, קובע את המהלכים הבאים.
ליזה גילתה את אושרה באמצעות שילוב ידה בידה של הולי ובשליחת מבט זורח אל אביה.
"אבא, תודה," אמרה כאילו זה עתה קנה לה מתנה יקרה.
דלת התא נפתחה וברטה נכנסה, נראית עצבנית למראה המעסיק שלה.
"לא היית צריכה להשאיר את ליזה לבדה," נהם.
"סליחה, סניור – אבל היא לא היתה לבד."
השופט עמד להתווכח, אבל אז התבונן בבתו הקטנה, שהיתה מכורבלת בנועם בזרועותיה של הולי, והמראה כמו השתיק אותו.
עתה, לאחר שליזה השיגה את מטרתה, דמעותיה יבשו כבמטה קסם.
"את תאהבי את הבית שלנו," אמרה להולי. "אני אראה לך את הגנים ו..."
היא פטפטה בלי הפסקה והולי ניסתה להקשיב לה והכניסה מילה פה ושם, למרות שמוחה הסתחרר. אף שחייכה אל ליזה, היא היתה מודעת בכל מאודה לגבר שישב מולן והתבונן בה בעיניים חדות ואומדות.
הוא מדד אותה, חשבה, רשם לעצמו הערות, ניסה להגיע לכלל החלטה. במילים אחרות, הוא התנהג כשופט המנסה להגיע לכלל פסק-דין שאחריו גזר-דין.
הוא היה ודאי בשנות השלושים המאוחרות שלו, למרות שפניו הקשים ונוהגו היהיר גרמו לו להיראות מבוגר יותר. הוא היה יפה-תואר באופן מרשים ובלתי מתפשר שהיה קשור יותר למה שהביעו עיניו מאשר לתווי פניו.
לפתע דיבר, הצביע על התיק הקטן שהיה תלוי על כתפה. "מה יש לך בתיק?"
"פספורט," אמרה, "ומסמכים כלליים."
"תני לי לראות."
היא הושיטה לו את התיק והוא עבר עליו ברפרוף, בדק את המסמכים עד שהגיע אל הדרכון שלה. בלי היסוס הוציא אותו והכניס אותו לכיס הפנימי של מקטורנו.
הולי פתחה את פיה כדי למחות אבל מבטו השתיק אותה. זה היה מבט קשה, עז ודורש שתיקה.
"יופי," אמר והחזיר לה את התיק. "יש לך את כל מה שאת צריכה."
"אני צריכה את הדרכון שלי."
"לא. תעשי את זה בדרכי ואל תתווכחי."
"רק שניה – "
"את רוצה שאעזור לך או לא?"
"כמובן, אבל אני – "
"אז שעי לעצתי ושבי בשקט. מעתה ואילך, אף לא מילה אחת. נסי להיראות טמבלית. תתאמני בזה, אם אין לך ברירה, אבל אף לא מילה אחת."
"אבל הייתי צריכה להשאיר את המזוודה שלי במקום אחר ברכבת," התפרצה. "אני צריכה להביא אותה."
"למה?"
"הבגדים שלי – "
"את לא זקוקה להם. וניסיון להציל את המטען שלך רק יכניס אותך לאזור הסכנה."
לזרועות המשטרה, התכוון, והוא צדק. הולי היתה מודה לו על דברי האזהרה שלו, אלמלא הרגישה שהוא עסוק מדי בתחושת אי-הנוחות שנגרמה לו עצמו.
הרכבת היתה איטית כאשר החליקה לתוך התחנה ברומא ועצרה. עד מהרה הופיע גבר במדים של נהג ואותת דרך החלון. השופט אותת בחזרה ומקץ רגע הגבר נכנס לתא.
"אדוני, המכונית מחכה," אמר ושלח לעבר הולי מבט קצר ביותר.
ליזה הניחה את ידה בידה של הולי וקמה.
"אני חושב שכדאי להשתמש בכסא הגלגלים," אמר אביה.
ליזה שרבבה את שפתה התחתונה ונענעה בראשה. "אני רוצה ללכת אתך," אמרה והביטה בהולי.
"אז אני אקח אותך," אמרה. "אבל אני חושבת שאת צריכה לשבת בכסא הגלגלים."
"בסדר," אמרה ליזה, צייתנית ברגע שקיבלה מה שרצתה.
הרציף היה בקצה התחנה. לצדו היתה חומה עם קשת גדולה כמעט מול הקרון שלהם. תוך כמה דקות ירדו מהרכבת ונעו מתחת לקשת אל המקום בו המתינה להם לימוזינה. ליזה ישבה בשביעות רצון בכסא הגלגלים שלה בזמן שהולי דחפה אותה והתפללה שהכסא היה יכול לספק לה הגנה נוספת כנגד עיני השוטרים.
ליד דלת המכונית קיפל הנהג את הכסא והכניס אותו לתוך תא המטען. השופט התיישב מלפנים, שעה שהולי וברטה התיישבו מאחור כשליזה ביניהן.
הולי רצתה להאמין שזה באמת קורה. אפילו התנועה החלקה והשקטה של המכונית, שעה שיצאה מהתחנה, לא הצליחה לשכנע אותה עדיין.
מסך זכוכית הפריד בין שני חלקי המכונית, והשופט הרים את המחיצה בנחישות. הולי ראתה אותו מוציא מכיסו סלולרי ומדבר לתוכו, אבל לא יכלה לשמוע את הדברים.
הם פנו דרומה ונסעו במהירות עד שהעיר ההומה נשארה מאחור והכביש הפך לאבני מרצפת ופסלים החלו להופיע לאורך הדרך.
"אלה קברים עתיקים וזוהי ויה אפיה ענתיקה," אמרה ליזה. "אנחנו גרים יותר למטה."
במרחק חצי מייל הם פנו לתוך שער מקומר עשוי אבן והחלו במסע לאורך דרך מתפתלת שעצים משני עבריה. הצמחיה הקיצית היתה מרהיבה כך שהבית הופיע בחלקים, ורק ברגע האחרון הולי ראתה אותו במלוא יפעתו.
זו היתה אחוזה, ודאי בת כמה מאות שנים, בנויה מאבן בצבע דבש.
המכונית עצרה ואשה בגיל העמידה יצאה מתוך הבית ופנתה אל הדלת האחורית כדי לפתוח אותה בזמן שהנהג פתח את הדלת בפני השופט.
"אנה, ערב טוב," אמר השופט בקצרה. "האם הכל מוכן לקראת האורחת שלנו?"
"כן, סניור," אמרה סוכנת הבית בנימת כבוד. "אני אישית טיפלתי בחדרה של הסניורינה."
אז ציפו לבואה, חשבה הולי ונזכרה בשיחת הטלפון מהמכונית. זו והיעילות של המשרתים העידו על משק בית המתנהל בצורה משומנת ביותר, דבר שאולי הרחיק אותה מכלל סכנה, אבל עלול לעורר סכנות חדשות.
הוא כינה אותה אורחת, אבל השופט לא ראה בה אורחת, בעצם. ליזה היתה זו שאחזה בידה ומשכה אותה לעבר הבית והציגה אותו בפניה בגאווה. בתוך המבואה היו עוד משרתים, וכולם שלחו לעברה מבטים סקרניים מבוקרים של אנשים שהוזהרו מראש ומיד סובבו את הראשים.
"אני אקח את הסניורינה לחדרה," אמרה אנה. "בואי אחרי, בבקשה."
היא הובילה אותה לאורך גרם מדרגות מפואר שהתפתל לעבר הקומה הבאה והסתיים במרצפות שיש מהודרות שעליהן נקשו עקביה בדרכה אל דלת חדרה.
החדר עצמו היה מרהיב, עם רצפת שיש וקיר אבן חשוף שיצר תחושה של קסם בלי להפחית מהאלגנטיות שלו. שני חלונות בגובה התקרה הציפו באור את החדר. המיטה, שהיתה גדולה מספיק להלין שלושה, היתה מיטת אפיריון, וּוילונות רשת עדינים בצבע שנהב תלו סביבה.
שאר הרהיטים היו בצבע עץ כהה עם ברק עשיר והיו מפוסלים להפליא. הולי שיערה שכולם עתיקות. היתה לה סיבה לדעת זאת, לאחר שלאחרונה זכתה להשכלה מפחידה בנושא עתיקות.
"את בטוחה שזה החדר הנכון?" שאלה, המומה.
"סניור פלוצ'י התעקש על חדר האורחים הנאה ביותר," ענתה אנה. "הוא אומר שיש להקדיש לך תשומת לב מרבית."
"זה מאוד חביב מצדו," מלמלה.
"אם תבואי אחרי, סניורינה..."
אנה הראתה לה את חדר הרחצה עם הקירות החשופים, עם כיור השיש העתיק והאריחים המצוירים ביד. מגבות עבות בצבע שנהב תלו על הקירות.
"אם את מרוצה, סניורינה – "
"כן, זה מקסים," אמרה הולי אוטומטית. היא הרגישה כיצד הרשת נסגרת סביבה.
"אם תרצי לנוח כעת, הארוחה תישלח אלייך."
כאשר נותרה לבדה, היא התיישבה על המיטה והרגישה הלם. נראה היה שמצאה את מקומה, אבל היא לא הרגישה כך. הכל נראה לה בלתי טבעי ועצבנותה גברה.
ניכר היה שהשופט פלוצ'י הוא אדם עתיר השפעה וכוח ועשיר ביותר. הוא השתמש בהשפעתו וממונו כדי להכין בשבילה נישה, נישה כה נוחה כדי שלא תרצה לעזוב.
אבל האמת היתה שלא יכלה לעזוב גם אם היתה רוצה. הוא לקח ממנה את דרכונה; נותר לה מעט מאוד כסף ולא היו לה בגדים כלל. עכשיו היא תלויה בזר זה, שהשתלט על חייה למטרותיו שלו.
למרות שעל פני השטח הכל נראה נוצץ, הרי שהיא היתה בעצם אסירה חסרת אונים.
