"מָה אֶכְתּב לָךְ לא אֵדַע: שִׁיר, סִפּוּר אוֹ אַגָּדָה?" רָצִיתִי לִכְתּוֹב לָךְ זִכָּרוֹן מְיֻחָד. חִפַּשְׂתִּי וְחִפַּשְׂתִּי וְגִלִּיתִי זִכְרוֹנוֹת נִפְלָאִים רַבִּים כָּל־כָּךְ, עַד שֶׁלּא יָדַעְתִּי בְּאֵיזֶה מֵהֶם לִבְחר. לְבַסּוֹף הֶחְלַטְתִּי לְקַבֵּץ אֶת כָּל הַזִּכְרוֹנוֹת הָאֵלֶּה לְסֵפֶר אֶחָד.
בַּסֵּפֶר תִּמְצְאִי זִכְרוֹנוֹת מַצְחִיקִים וּמְרַגְּשִׁים, יְשָׁנִים וַחֲדָשִׁים, שֶׁוַּדַּאי יְשַׂמְּחוּ אוֹתָךְ וְאֶת חֲבֵרַיִךְ.
אֲנִי מְאַחֶלֶת לָךְ הֲנָאָה רַבָּה מֵהַסֵּפֶר הַקָּסוּם שֶׁהֵכַנְתִּי בִּמְיֻחָד בִּשְׁבִילֵךְ.
חֲבֶרְתֵּךְ, הַפֵיָה לִילִי.