פתח דבר


יש קסם בקלפי הטארוט.
במשך מאות שנים האוסף המסתורי הזה של 78 קלפים, שבמקורו הופץ כאמצעי צנוע למשחקי מזל, עורר את דמיונם של אנשים רבים. היו שהשתמשו בקלפים כאמצעי לניחוש העתיד ולחיזויו; אחרים ראו בטארוט צופן עתיק שאם נדע לפענחו נקבל גישה לידע סודי ורב עוצמה. אנשים רבים משתמשים כיום בקלפי הטארוט ככלי לייעוץ, להכוונה ולסיוע בקבלת החלטות. יש גם הנעזרים בקלפי הטארוט כאמצעי מיקוד לדמיון מודרך ולמדיטציה, או כקמיעות בעלי כוח מאגי. במהלך מאות השנים האלה נגעה הקריאה בקלפי הטארוט בחייהם של אנשים רבים מספור ולעתים שינתה את מסלולם.
אני עוסק בקלפי הטארוט כבר 35 שנים: קורא בהם לאנשים, מלמד, כותב ומתנסה. אני עדיין לומד את הטארוט. התחכום המעודן של פרטי הציורים ממשיך להפתיע אותי. שוב ושוב, משמעויות חדשות ולא צפויות מופיעות מתוך צירופי הקלפים. עדיין אני נדהם כל פעם מחדש כשאדם נפתח ומשתף את פרטי חייו האינטימיים ביותר בזמן קריאה, כש"הקלף הנכון" מופיע במקרה־כביכול בעבור מישהו שזקוק לו באותו רגע, או כשצירוף אירועים בעל משמעות ובלתי מוסבר (מה שנקרא "צירוף סינכרוני" או על־טבעי) מתרחש בהשראת קלפי הטארוט.
ועדיין, אם שואלים אותי מהו הטארוט, התשובה שלי היא שבראש ובראשונה זו יצירת אמנות. לא יצירה שהיא מוצר מוגמר, כמו תמונה שמכניסים למסגרת ותולים על הקיר, אלא אוסף מוזר וקפריזי של ציורים שאפשר לשחק בהם ולערבבם בכל פעם מחדש. גם הציורים עצמם עוברים שינויים והתפתחויות בידיהם של יוצרי חפיסות ובעלי חזון הפועלים במשך דורות רבים. זוהי יצירת אמנות מופלאה, עשירה וגמישה דיה כדי להקיף את טווח הניסיון האנושי - מהרגשות העמוקים ביותר ועד למאורעות החיצוניים של חיי היומיום. הקסם המסתורי של הטארוט מתגלה דרך האמנות הזאת, שביטויה המוחשי הוא פרטי הציורים.
לספר זה שלוש מטרות. ראשית, הוא משמש ספר מבוא כללי לקלפי הטארוט ולקריאתם - למי שרוצה לקרוא בקלפים לעצמו או לאחרים, או למי שמתעניין בזה ככלי פסיכולוגי, כתופעה תרבותית או כשיטה למציאת משמעויות ביצירות אמנות. שנית, זהו מדריך לקריאת קלפי טארוט בשיטה שאני מכנה בשם "הקריאה הפתוחה", המבוססת על התבוננות בציורי הקלפים במקום למידה בעל־פה של משמעויות קבועות מראש. שלישית, זהו ספר עזר לקריאת הטארוט של מרסיי (Tarot de Marseille), שהיא הגרסה הקלאסית של קלפי הטארוט המסורתיים.
הציורים בספר לקוחים מחפיסת CBD Tarot de Marseille. זוהי מהדורה שהוצאתי לאור בשנת 2010 כשִחזור נאמן למקור של חפיסת קלפים שהדפיס לראשונה ניקולה קונוור (Conver) בשנת 1760, ושהפכה לגרסה החשובה והמשפיעה ביותר של הטארוט המסורתי.
ברוכים הבאים לעולמם המופלא והמסתורי של קלפי הטארוט.


פרק 1: מהם קלפי הטארוט


חפיסת קלפי טארוט מכילה 78 קלפים המתחלקים לשתי קבוצות. הקבוצה הראשונה נקראת "הסדרה הראשית" ויש בה 22 קלפים עם שם ומספר סידורי לכל קלף. קלפי הסדרה הראשית מציגים ציורים מפורטים של בני אדם, חיות ועצמים בעלי משמעות סמלית. חלק מהציורים שאובים מחיי החברה האנושית, ואחרים מייצגים נושאים מיתולוגיים, דתיים ופילוסופיים.
הקבוצה השנייה, המכילה 56 קלפים, מתחלקת לארבע סדרות שנקראות "הסדרות המשניות". בסדרות המשניות יש מבנה אחיד וציורים פשוטים יותר מאשר בסדרה הראשית. לכל אחת מהסדרות מיוחס עצם סמלי, בדומה לקלף היהלום או הלב של קלפי המשחק. העצמים של ארבע הסדרות המשניות של הטארוט הם מטבע, מטֶה (כלומר מקל או שרביט), גביע וחרב.
בכל סדרה משנית יש 14 קלפים המתחלקים לשלושה סוגים:
1. קלף אַס, שעליו מופיע ציור גדול של סמל הסדרה.
2. תשעה קלפי מספרים מ-2 עד 10 עם ציורים קטנים של סמל הסדרה במספר המתאים.
3. ארבעה קלפי חצר עם דמויות של מלך, מלכה, אביר ונער.
מבנה הסדרות המשניות של הטארוט מזכיר את ארבע הסדרות של קלפי המשחק הרגילים. ההבדל העיקרי ביניהן הוא שבקלפי משחק יש רק שלושה קלפי חצר (מלך, מלכה ונסיך), ובטארוט - ארבעה.
בספרי הטארוט יש שמות שונים לחלקי החפיסה. קלפי הסדרה הראשית וקלפי הסדרות המשניות נקראים לפעמים "הארקנה הגדולה" ו"הארקנות הקטנות", מהמילה הלטינית arcanum, שמשמעה "דברים נסתרים". באנגלית קלפי הסדרה הראשית נקראים לפעמים trumps מהמילה triumphs, שפירושה "ניצחונות". קלפי האס והמספרים של הסדרות המשניות נקראים לפעמים pip cards.


הקוסם, 6 מטבעות, אס המטות, אביר הגביעים, 3 חרבות
שימו לב - בכל כיתובי התמונות בספר, סדר הקלפים הוא משמאל לימין


מהיכן באו הקלפים
מי צייר את הקלפים לראשונה, מתי ואיפה זה קרה, מה פשר הסמלים המורכבים שמופיעים עליהם ומה בכלל מקור השם "טארוט"? שאלות אלה ואחרות היו במשך שנים רבות נושא לוויכוחים, למחקר היסטורי וגם להשערות פרועות. רוב ההיסטוריונים כיום סבורים שקלפי הטארוט הופיעו לראשונה בצפון איטליה בתחילת המאה ה-15, וכנראה התפתחו עד שהגיעו לצורתם המוכרת כיום. רבים מהם משערים גם שחפיסת הטארוט נוצרה מצירוף של שתי חפיסות שונות - חפיסה אחת שכללה את הסדרות המשניות וחפיסה אחרת שהיא הסדרה הראשית.
הסדרות המשניות מבוססות כנראה על חפיסות של קלפי משחק שנוצרו בסין, עברו להודו, והגיעו לאיטליה בסוף ימי הביניים בזכות קשרי המסחר עם ארצות האסלאם. ואכן, בסין ובהודו אפשר למצוא משחקי קלפים עתיקים עם סדרות של אסים, קלפי מספרים וקלפי חצר. יש גם קלפי משחק מוסלמיים מהתקופה הממלוכית, עם סמלי סדרות דומים מאוד לסדרות המשניות של הטארוט. לקלפי הסדרה הראשית, לעומת זאת, אין כל זכר בתרבויות אסיה, ונושאי הציורים שלהם שאובים בבירור מאירופה של סוף ימי הביניים ותחילת הרנסנס. נראה אפוא שהם נוצרו בדרום אירופה או במרכזה, ומסיבה כלשהי צורפו לחפיסת קלפי המשחק שהגיעה מארצות המזרח. על־פי העדויות המועטות שנותרו, החפיסה השלמה על שני חלקיה שימשה למשחקי קלפים גם בחוגי האצולה וגם בשכבות העממיות.
לא ברור גם מדוע החפיסה השלמה נקראת בשם "טארוט". מבין ההשערות הסבירות, זו שחביבה עליי ביותר קושרת את השם עם המילה "טארוקו" (taroccho), שפירושו "טיפש, טמבל" באיטלקית עממית של סביבות המאה ה-16. היו חוקרים שהבינו זאת ככינוי גנאי לטיפשים שמהמרים בכספם על משחקי קלפים כמו הטארוט. אבל בחפיסת הטארוט יש קלף יוצא דופן שנקרא "קלף השוטֶה", ואפשר לחשוב ששם החפיסה מתייחס לקלף הזה ולדמות שמצוירת עליו. במילים אחרות, אולי הפירוש המקורי של השם "קלפי טארוט" הוא "קלפי השוטה".
במהלך מאות השנים הבאות הפך השימוש בחפיסת הטארוט על שני חלקיה, הסדרה הראשית והסדרות המשניות, מקובל בארצות שונות: ראשית באיטליה ואחר כך בצרפת, בגרמניה ובשווייץ. יש פיסות עדויות על שימוש בקלפים להגדת עתידות עממית ואולי גם לכישוף, אולם מדובר במקרים בודדים ולא ברור אם הם מייצגים תופעה משמעותית. על כל פנים, אין ספק שהשימוש העיקרי, אם לא היחיד, של הטארוט באותה תקופה היה לצורכי משחק.
אבל השילוב בין שני חלקי חפיסת הטארוט כאמצעי למשחק קלפים היה מורכב מדי. בסופו של דבר העדיפו השחקנים את חפיסת המשחק המקורית מהמזרח, כלומר חפיסה שיש בה ארבע סדרות במבנה אחיד של אס, מספרים וקלפי חצר. במאה השמונה־עשרה קיבלה החפיסה הזאת עיצוב חדש והפכה לקלפי המשחק הרגילים המקובלים בכל העולם. חפיסת הטארוט השלמה המשיכה להתקיים, אבל מכאן ואילך היא הפכה להיות בעיקר נחלתם של מגידי עתידות ומיסטיקנים. באזורים שונים באירופה שרדו עד היום משחקי קלפים בחפיסת טארוט של 78 קלפים, אבל השימוש בהם שולי יחסית.
היסטוריונים אקדמיים שחקרו את הטארוט ושאינם אוהבים להיות מזוהים עם מיסטיקה, מעדיפים להאמין שזה כל הסיפור. לדעתם, במאות השנים הראשונות לקיומם של קלפי הטארוט השתמשו בקלפים רק לצורכי משחק, ואילו המשמעות המיסטית של קלפי הטארוט היא המצאה מאוחרת. אולם גם אם אין הוכחה מוצקה שמשהו חסר בסיפור הזה, קשה להבין מה התפקיד שהסדרה הראשית ממלאת בו. אם באיטליה אכן רצו לאמץ משחק קלפים שבא מהמזרח, מדוע היו צריכים לסבכו בהוספת 22 קלפים בעלי אופי שונה כל כך? כפי ששחקני הקלפים באירופה גילו במרוצת הזמן, פשוט יותר לשחק בלעדיהם.
הדבר ייראה מוזר עוד יותר אם נתבונן באוסף הציורים של קלפי הסדרה הראשית. יש בה שני קלפים המייצגים את הקיסר ואת האפיפיור, כלומר דמויות הסמכות הפוליטית והדתית של ימי הביניים. אבל בקלפים אחרים יש סיפור חתרני על אישה בתפקיד האפיפיור, שטן דו־מיני ובוטה, שלד עם חרמש, שדים ומלאכים ודמויות עירומות רבות, וכל אלה מופיעים במעמד שווה לצד דמויות השלטון והסדר החברתי. קלף הגלגל אף מציג דימוי מסורתי של מהפכות שמורידות שליטים מגדולתם ומעלות אחרים במקומם. בתקופה שבה הוטלו עונשים כבדים על כל ביטוי של זלזול במעמדן של המלוכה והכנסייה, אוסף סמלים פרוע כזה נראה מזמין צרות


משמאל לימין, למעלה: הקיסר, הכוהן, הכוהנת, השטן
למטה: קלף 13, הכוכב, המאוהב, הגלגל


כדאי גם לזכור שבמשחקי קלפים אין בחוקי המשחק התייחסות לפרטי הציורים, ורק ערכו המספרי של הקלף הוא בעל משמעות. במילים אחרות, השימוש בקלפי הסדרה הראשית לצורכי משחק לא היה נפגע כלל אילו למשל היו רשומים עליהם רק מספרי הקלפים עם עיטורים תמימים וחסרי משמעות. ובכל זאת, במשך כארבע מאות שנים יוצרי הקלפים שמרו על מערכת הסמלים המקורית. הם ביטאו את היצירתיות שלהם בכך שהכניסו שינויים בפרטי הציורים, אבל המבנה הכללי ונושאי הציורים לא השתנו.
מדוע עשו זאת? מדוע התעקשו לשמור על סמלים כה טעונים ובעייתיים אם אין להם שום משמעות במשחקי קלפים? ובכלל, איך קרה שלחפיסת קלפי משחק התגלגלה מערכת ציורים עשירה ועוצמתית שיכולה להניע מאות שנים של פרשנויות שונות ומשונות, פעילויות מיסטיות, חוויות אישיות של קריאה וייעוץ אישי ודחף יצירתי המתבטא באלפי גרסאות וחפיסות חדשות?
אפשר לחשוב על תשובות שונות לשאלה זו. כפי שנראה בהמשך, כותבים רבים האמינו שהקלפים נוצרו על־ידי כת קדומה של חכמים, שביטאו מסר רוחני נסתר בתחפושת תמימה למראה של חפיסת קלפי משחק. לדעת אותם כותבים, הייתה מסורת סודית שעברה בעל־פה בין יצרני הקלפים במשך דורות רבים. מסורת זו הסבירה את המשמעות האמיתית של כל קלף וציוותה לשמר את אוסף הציורים בשלמותו. לפי ראייה זו היו יצרני הקלפים מין אגודת סתרים, שהשתמשה בשחקני הקלפים של אירופה כדי להפיץ את הסמלים העתיקים בלי שאותם שחקנים יבינו את המשמעות האמיתית של הקלפים.
אבל תיאוריה זו בעייתית. קשה להבין איך בדיוק המסורת הסודית נשמרה במשך מאות שנים של מלחמות ושינויים חברתיים בלי שאף לא רמז אחד ידלוף החוצה. לא ברור גם מדוע המסורת העתיקה נשמרה ברציפות 400 שנה, ואז נעלמה בלי להשאיר זכר בדיוק ברגע שבו העניין בקלפי הטארוט הפך לנחלת הכלל. זה בדיוק מה שקרה בתחילת המאה ה-19, כשקלפי הטארוט החלו לקבל תשומת לב משמעותית, אבל שום יצרן קלפים מסורתי לא קם וניסה לטעון שהוא מחזיק במסורת סודית כלשהי.
ומה אם בכלל לא הייתה שום מסורת חשאית של הטארוט באותה תקופה? אם מקבלים את האפשרות הזאת, אזי הגורם המסתורי ששימר את הטארוט הוא הקלפים עצמם. משהו בעוצמתם הסמלית השפיע על התודעה של אנשים במשך מאות שנים, וגרם להם לשמר ולשכלל את אוסף הציורים המסתורי.
אולי נכון יותר לחשוב על קלפי הטארוט כעל יצירת אמנות קולקטיבית שהתפתחה בתוך תרבות שוליים עממית. מבין ספרי הטארוט שמייחסים את הקלפים לאגודת סתרים קדומה, רבים מציגים את הדברים כאילו מדובר בכת של חכמים בעלי תודעה רוחנית גבוהה ותחושת אחריות לעתיד האנושות. אולם במציאות התגלגלו הקלפים לא במקדשים נסתרים אלא דווקא במקומות של חטא ופריקת עול, כמו במועדונים מפוקפקים של הימורים, יין ותענוגות זולים. גם היצרנים שלהם היו חבורה פרועה, ורבות מהעדויות ההיסטוריות על הקלפים מתייחסות לחפיסות פיראטיות, מזויפות או מוברחות.
השאלה המעניינת היא מה היה תפקידם של הסמלים המורכבים, הטעונים במשמעויות רוחניות ורגשיות, במקומות הבילוי המפוקפקים. כדאי לזכור שבאותה תקופה היו אנשים דתיים מאוד, ותחושת החטא שליוותה את הבילוי בבתי ההימורים והתענוגות הייתה משמעותית בעבורם. אולי הדמויות הפרועות של הטארוט ייצגו בעבורם עולם מוסרי חלופי - לא עולם ברור וחד־משמעי כמו חוקי המדינה והכנסייה, אלא עולם עמום ומורכב שמתערבבים בו חיים ומוות, מלאכים ושדים, אלוהים והשטן. ייתכן שבמערכת הציורים של הטארוט היו שחקני הקלפים יכולים למצוא ביטוי להתלבטויות ולקונפליקטים של עצמם, ואולי אף לעבור תהליך ראשוני של מודעות ובחינה עצמית. דבר כזה יכול להסביר מדוע הציורים לא הוחלפו במשהו פשוט וגס יותר שיתאים לאווירה הנהנתנית והמופקרת של בתי המרזח ומועדוני ההימורים.
אבל אפשר גם לחשוב שהאופי המסתורי של קלפי הטארוט מבטא קסם מסתורי בעולם עצמו. אולי יש תבנית או מסר שמגיעים מרבדים גבוהים יותר של מציאות ותודעה, והקלפים הם מין תקשור וביטוי של תבנית זו ברובד הארצי של המציאות האנושית? כשמדברים על תקשור מתכוונים בדרך כלל לתכנים שעוברים אלינו מרבדים גבוהים של מציאות דרך התודעה של אדם יחיד, אבל ההיסטוריה של קלפי הטארוט מציגה כנראה סוג אחר של תקשור: לא מסר אחד לאדם אחד, אלא רשת של מסרים קטנים המופיעים בתודעתם של אנשים רבים בזמנים ובמקומות שונים.
אפשר לחשוב על העניין כעל תקשור משותף של אנשים רבים, שכל אחד מהם חש את המסר כמין דחיפה קלה או נטייה אינטואיטיבית. אדם אחד חש צורך להדפיס קלפים חדשים אבל לשמר את הסמלים הישנים. אדם אחר מרגיש שאולי נכון יותר לשנות סמל כזה או אחר ולשפרו. לאנשים נוספים יש העדפה לא מוסברת לגרסה אחת של הקלפים ולא לגרסה אחרת. דחיפה זו היא קלה וכמעט לא מורגשת אצל אדם יחיד. לפעמים היא מביאה לפעולה ממשית, ופעמים אחרות היא נשארת דחף עמום שלא הוגשם, אבל הצירוף הכולל של כל הדחיפות הקטנות האלה, כל פעם במקום אחר ועל אדם אחר, יוצר את התנועה הגדולה של התפתחות קלפי הטארוט בהיסטוריה האנושית.


המסורת הצרפתית


המשמעות הסמלית של קלפי הטארוט לא זכתה לתשומת לב רבה במהלך מאות השנים הראשונות לקיומם. בתקופה זו כל התיעוד הכתוב על קלפי טארוט מתייחס רק למשחק או לענייני ייצור ושיווק. יוצאי דופן הם שני חיבורים מאיטליה של המאה ה-16 העוסקים בפירוש מוסרי של קלפי הטארוט, אולם נראה שהשפעתם הייתה שולית וקצרת ימים.
נקודת המפנה בהיסטוריה של פירוש הטארוט התרחשה רק בשנת 1781. בשנה זו פרסם מלומד צרפתי בשם אנטואן קור דה ג'בלן (Court de Gébelin) את הכרך השמיני של ספר רחב היקף בשם "העולם העתיק, ניתוח והשוואה עם העולם המודרני". חלק חשוב מהספר הוקדש למצרים העתיקה, אולם כתב החרטומים עדיין לא פוענח באותו זמן, ולכן עובדות רבות בו היו פרי הדמיון.
ספרו של דה ג'בלן מכיל דיון מפורט על קלפי הטארוט ועל השימוש בהם גם לצורכי משחק וגם להגדת עתידות, אולם לטענתו שימוש לצרכים ארציים כאלה מחמיץ את הפוטנציאל האמיתי של הטארוט. למעשה, מי שמשתמש בקלפים אוחז בידיו מפתח סודי למאגר ידע עתיק ועוצמתי, שבאמצעותו אפשר גם לקבל שליטה בכוחות מופלאים וגם הבנה עמוקה של טבע היקום.
בעיני דה ג'בלן, קלפי הטארוט אינם אלא דרך מתוחכמת שבאמצעותה חכמי תורת הנסתר והכישוף של מצרים העתיקה שימרו את הידע הסודי שלהם למען הדורות הבאים. בחוכמתם הרבה הם הבינו שאי־אפשר לתת אמון באמצעים בני חלוף כמו ספרים או לוחות אבן. במקום זאת הם תרגמו את הידע לשפה של ציורים והפקידו אותו בידי מה שאף פעם לא יאבד מן העולם: יצר המשחק וההימורים של בני האדם. כך באו לעולם קלפי הטארוט. לכאורה אמצעי למשחקים מפוקפקים ולהגדת עתידות, אבל לאמיתו של דבר ספר עתיק ורב ערך למי שיודע לפענח את סודותיו.
היום כמעט אין אדם שלוקח ברצינות את הסיפורים של דה ג'בלן על מצרים העתיקה, אולם באותו זמן הייתה לרעיונותיו השפעה רבה. הקשר בין הטארוט לחוכמת הנסתר של מצרים העתיקה נתן לקלפים הילה של מכובדות ומסתורין עתיק. כתוצאה מכך הגדת עתידות בקלפים, גם טארוט וגם קלפי משחק רגילים, הפכה לאופנה מקובלת בסלונים של פריז והגיעה עד לחצרו של הקיסר נפוליאון.
במחצית הראשונה של המאה ה-18 הפכה הגדת עתידות בקלפי טארוט למקובלת מאוד בצרפת, אולם רוב האנשים רצו רק שיגידו להם מה צפוי לקרות בעתיד, והרעיונות המורכבים יותר של דה ג'בלן קיבלו תשומת לב מועטה. באותו זמן החלו להופיע חפיסות דמויות טארוט המיועדות במיוחד להגדת עתידות, עם קלפים בעיצוב פשוט ונוח לקריאה במקום הציורים המסורתיים. בהדרגה החל כל העניין להיות מוצג כמשהו שבין חיזוי העתיד בכוחות נסתרים ובין שעשוע חברתי מבדר.
לקראת אמצע המאה התפתחה בצרפת תנועה של מיסטיקאים שפיתחו את רעיונותיו של דה ג'בלן בכיוונים רציניים יותר. המיסטיקאים האלה התעניינו מאוד בתורת הקבלה העברית אף שלא היה להם כל קשר ישיר ליהדות. הם האמינו שגם הקבלה וגם הטארוט נולדו מתורת הנסתר של מצרים העתיקה, ולכן הטארוט ותורת הקבלה הם שני ביטויים שונים אך מקבילים של אותו ידע נסתר.
החשוב מבין אותם מיסטיקאים היה אלפונס לואי קונסטן, שבהשראת עיסוקו בקבלה אימץ לעצמו את הכינוי העברי אליפז לוי (Eliphas Lévy). לוי האמין שבבסיס שיטות המיסטיקה המעשית, כמו חיזוי והגדת עתידות או כישוף ומאגיה, עומדים חוקים דומים לאלה של המדע המודרני. הוא האמין גם שהחוקים האלה היו ידועים לחכמי מצרים העתיקה, שביטאו אותם גם בשפת הקבלה וגם בשפת הציורים של הטארוט. מכיוון שמדובר בשני ייצוגים של אותם עקרונות, אפשר לחשוב על מין מילון שבו כל קלף בטארוט יתאים לרעיון או לסמל קבלי. בעזרת מילון כזה נוכל להבין את חוקי תורת הנסתר והכישוף באופן שלם יותר, גם דרך כתבי הקבלה וגם דרך ציורי הקלפים.
לוי ניסה ליצור בעצמו מילון כזה. את עשרים ושניים קלפי הסדרה הראשית הוא הקביל לאותיות האלפבית העברי, שכתבי הקבלה הקדומים מייחסים להן משמעויות מיסטיות וכוחות מאגיים. את ארבע הסדרות המשניות הוא הקביל לארבע אותיות השם המפורש. את עשרת הקלפים הראשונים בכל סדרה משנית (קלפי האס וקלפי המספרים) הוא הקביל לתרשים קבלי ידוע שנקרא "עץ הספִירות" ומתאר עשרה היבטים שונים של ההוויה האלוהית. מההקבלות האלה הוא בנה תורה שלמה על כוחות המיסטיקה והמאגיה, שקלפי הטארוט ממלאים בה תפקיד מרכזי.
במהלך המחצית השנייה של המאה ה-19 זכו הרעיונות של אליפז לוי להשפעה הולכת וגוברת בצרפת. כותבים אחרים הלכו בעקבותיו, וכך נוצרה מסורת שלמה של פירוש הטארוט על־פי רעיונות מיסטיים וקבליים. זוהי המסורת הצרפתית של הטארוט. קוראי טארוט רבים כיום מושפעים ממנה, גם בצרפת עצמה וגם בארצות אחרות באירופה ובאמריקה הלטינית. המסורת הצרפתית מתאפיינת בשתי תכונות עיקריות. ראשית, ציורי הקלפים הם בדרך כלל הציורים המסורתיים שמקורם בתקופת הרנסנס. שנית, ההתאמות בין קלפי טארוט ובין סמלים בקבלה הן על־פי התבנית המקורית של אליפז לוי. בארצות דוברות אנגלית, לעומת זאת, העיסוק בקלפי טארוט הושפע ממסורת אחרת ששינתה גם את ציורי הקלפים וגם את ההתאמות לסמלי הקבלה.


המסורת האנגלית


לקראת סוף המאה ה-19 הגיעו הרעיונות של לוי לאנגליה, שם אומצו על־ידי אגודה מיסטית בשם "מסדר שחר הזהב" (Order of the Golden Dawn). אנשי המסדר העריכו מאוד את עבודתו של לוי. אבל הכניסו בתורתו שינויים גדולים, ובסופו של דבר יצרו מסורת חדשה של עיסוק בקלפי טארוט. ליצירתם אפשר לקרוא "המסורת האנגלית של הטארוט".
כמו לוי, גם אנשי מסדר שחר הזהב האמינו שבימי קדם היו חכמים בעלי ידע נסתר ששלטו בכוחות מאגיים, אולם בידיים הלא־נכונות אפשר לעשות בידע הזה שימוש לרעה, ולכן הוא היה נחלתם של מעטים שנבחרו בקפידה ושמרו על סודיות מוחלטת. מורים נסתרים שהידע העתיק הופקד בידיהם הפיצו אותו לשאר האנושות במשך אלפי שנים, אולם כדי להגן עליו הם עשו זאת בצורה הדרגתית ומקוטעת. מיתוסים, מסורות דתיות וטקסי כישוף של תרבויות ברחבי העולם מבטאים בשפות הסמלים שלהם חלקים שונים של הידע הסודי, אבל השפות האלה מכילות שיבושים רבים שאירעו במהלך השנים, ויש בהן גם טעויות מכוונות שנועדו להגן על הידע מפני הלא־ראויים. רק בתקופתנו הגיעה האנושות לשלב התפתחות חדש שבו היא מסוגלת להתמודד עם הידע השלם, והמורים הנסתרים בחרו במנהיגי המסדר כדי לשחזרו ולהפיצו.
חברי המסדר הרחיבו אפוא את רעיון המילון של לוי. כעת הם שאפו לכלול בו מיתולוגיות ותורות מיסטיות מכל העולם, וכך להתגבר על השיבושים וההשמטות של כל אחת מהן בנפרד. הם ניסו ליצור טבלת התאמות שבה יופיעו, זה לצד זה, סמלים מקבילים מתרבויות וממסורות שונות. כבסיס לטבלה שימשו שתי מערכות סמלים שאנשי שחר הזהב ראו כייצוגים המדויקים ביותר של הידע הקדום: תורת הקבלה וקלפי הטארוט. באופן דומה לשיטת ההקבלות של לוי, כל אחד מקלפי הסדרה הראשית בטארוט הופיע בטבלה שלהם לצד אחת מאותיות האלפבית העברי, אך הם הוסיפו לטבלה טורים רבים עם סמלים מיסטיים ודמויות אלים מתרבויות שונות: מצרים העתיקה, הודו וסין, המיתולוגיה היוונית, אסטרולוגיה ואלכימיה, מסורות של כישוף ומאגיה ועוד. באופן זה הם שאפו להגיע למצב שבו לכל סמל או מושג ממסורת רוחנית כלשהי יהיה אפשר למצוא את קלף הטארוט ואת האות העברית המתאימים.
מנהיגי המסדר יצרו גם חפיסת קלפי טארוט משלהם שעוצבה מחדש עם ציורים המבטאים את טבלת ההתאמות הגדולה. מכיוון שהם הקפידו על סודיות, קיבלו תלמידי המסדר עותק של החפיסה רק בהשאלה כדי שיעתיקו אותה לשימושם האישי. בסופו של דבר גם החפיסה המקורית וגם ההעתקים שלה לא שרדו. כיום קיימים רק כמה שחזורים של חפיסת קלפי שחר הזהב שנעשו על־פי זיכרון אישי ותיאורים בכתב.


טארוט והעידן החדש


אחד הבולטים מבין חברי המסדר של שחר הזהב היה אליסטר קראולי (Crowley). קראולי, שלא סבל מצניעות יתר, ראה עצמו כנביא המבשר על עידן חדש לאנושות. על־פי קראולי, תולדות האנושות מתחלקות לשלושה עידנים. ראשית היה "עידן האם", שבו שלטו דתות טבע ודמויות אלוהות נשית. לפני יותר מאלפיים שנה החל "עידן האב", של דת האל האחד, הלוחמני והגברי. כיום אנו עומדים בפתחו של עידן חדש, "עידן הילד", שיתאפיין בילדותיות, במשחק, ביצירתיות ובריבוי אלים. כפי שקראולי כתב בתחילת המאה ה-20, בעידן החדש יהפכו שיטות המיסטיקה והמאגיה, שעד כה נשמרו בסוד, לנחלת הרבים וישתלבו עם המדע והטכנולוגיה. החוויה המיסטית תהפוך שוב לחלק מעולמו של האדם המודרני, וכדי להשיגה ינסו אנשים דרכים שונות כמו יוגה ומדיטציה, פולחנים אליליים, טקסי כישוף, מיניות, ריקוד ושימוש בסמים.
אישיותו של קראולי הייתה בעייתית ועוררה שערוריות רבות, אולם עבודתו היצירתית הייתה רבה ומקיפה. הוא עיבד מחדש את מערכת הסמלים של מסדר שחר הזהב, הפיצה בספריו, ובשנות ה-40 גם הוציא לאור חפיסת קלפי טארוט חדשה שעוצבה על־פי תורתו. במשך כמה עשרות שנים היו רעיונותיו מקובלים רק בקרב קבוצות שוליים קטנות, אולם בשנות ה-60 מצאו הדעות של קראולי על העידן החדש הד בתרבות הנגד האנרכיסטית של ילדי הפרחים. דיוקנו מופיע על העטיפה המפורסמת של "סרג'נט פפר", תקליטה של להקת החיפושיות משנת 1967, וסמלים השאובים מתורתו מופיעים לעתים קרובות בתרבות הרוק הכבד.
השילוב בין התעניינות במיסטיקה ובין רעיונות של חופש ואהבה מתרבות הנגד של שנות ה-60 הצמיח את תנועת "העידן החדש", שהפכה בעשורים לאחר מכן לתופעה כלל־עולמית. תנועת העידן החדש היא מגוון של פעילויות מיסטיות ורוחניות המשלבות גישות ושיטות שונות: המסורות של הודו וסין, תרבויות ילידיות באמריקה, מיסטיקה עממית של ברכות וקמיעות, גישות טיפוליות ופסיכולוגיות חדשות, טכניקות של חשיבה חיובית ועוד. היא מתאפיינת באווירה פתוחה וידידותית למשתמש שאותה מבטאים כיום חנויות המיסטיקה שמוכרות נרות וקריסטלים, טיפולים אלטרנטיביים של הגוף והנפש, אירועים ופסטיבלים בעלי אופי רוחני, וכן סדנאות של יוגה ומדיטציה או של מודעות ושיפור עצמי. תנועת העידן החדש אימצה רבים מרעיונותיו של קראולי, אם כי בגרסה מרוככת וללא ההיבטים האפלים יותר של תורתו. בהשפעתו ובהשפעת חברים אחרים של מסדר שחר הזהב, היא גם הפכה את הקריאה בקלפי טארוט לעיסוק מקובל ופופולרי.
החיבור עם תנועת העידן החדש העניק לקלפי הטארוט תנופה גדולה, שהורגשה במיוחד בארצות הברית ומשם השפיעה על קוראי הטארוט בכל העולם. חפיסות חדשות של טארוט בעיצובים שונים החלו להופיע בקצב גובר, בתחילה עשרות ואחר כך מאות מדי שנה. בשנים האחרונות האיץ האינטרנט את התהליך הזה עוד יותר כשהוא מאפשר גם להוצאות קלפים קטנות וליוצרים בודדים להפיץ בכל העולם חפיסות קלפים משלהם. כיום אפשר למצוא מבחר עצום של חפיסות שונות בחנויות מיסטיקה ומוצרים אלטרנטיביים או באתרי אינטרנט, והשימוש בקלפי טארוט מגיע לשיא של כל הזמנים.
באופן זה העניקה תנועת העידן החדש תפוצה נרחבת וכלל־עולמית לרעיונות ולשיטות של המסורת האנגלית של הטארוט, שקודם לכן היו נחלתן של קבוצות שוליים קטנות. אולם תנועת העידן החדש לא רק הפיצה את קלפי הטארוט, אלא גם שינתה את אופי השימוש בהם. אנשי מסדר שחר הזהב התייחסו ברצינות תהומית לשיטותיהם ולטקסיהם, לטבלת ההקבלות ואף לסולם הדרגות הרוחניות שהיה נהוג בין חברי המסדר. לעומתם, תנועת העידן החדש מבטאת גישה חופשית ומשחקית, שאינה מייחסת חשיבות לטבלאות מסודרות וסולדת מהרעיון של דרגות וסמכות. את שיטות הקריאה ואת ההקבלות בין הטארוט למערכות סמלים אחרות היא רואה כהצעות שונות להרחיב ולהעשיר את העבודה עם הקלפים, ולא כאמת אחת ויחידה.
הבדל נוסף הוא העובדה שלאנשי מסדר שחר הזהב לא הייתה שום מודעות פסיכולוגית. הם דיברו על כוחות נסתרים שמעבירים לנו מסרים דרך הקלפים, וראו את הקריאה בטארוט כדרך לתקשר עם הכוחות האלה או להיעזר בהם כדי לחזות את העתיד. לעומת זאת, תנועת העידן החדש מושפעת רבות מתורתו של הפסיכואנליטיקאי קרל גוסטב יונג, שנתן פירושים פסיכולוגיים למערכות סמלים מיסטיות. ברוח זו קיבלו גם קלפי הטארוט פירוש חדש כשיקוף וכביטוי לתהליכים המתרחשים במעמקי הנפש. כתוצאה מכך, מורים ומחברי ספרים רבים בתנועת העידן החדש נוקטים גישה טיפולית ורוחנית ומסתייגים מהגדת עתידות בנוסח הישן. במקום זאת הם רואים בקריאה בטארוט בעיקר אמצעי לייעוץ ולהכוונה בתהליכים אישיים.


הטארוט של מרסיי


מהשנים הראשונות של הטארוט נותרו כמה חפיסות מפוארות שצוירו בעבודת יד לשימושם של בתי אצולה ונשמרו כירושות משפחתיות. לא ברור עד כמה הן דומות לחפיסות של פשוטי העם באותה תקופה, שהודפסו על חומרים זולים ולא נשמרו לדורות הבאים. עם זאת, החפיסות המפוארות יצאו מהאופנה כבר במאה ה-15, ואילו ציורי החפיסות העממיות הפכו למסורת מתמשכת.
שיטת הייצור של החפיסות העממיות נשארה כפי שהיא במשך מאות שנים. תחריטי עץ שיצרו אמנים מיומנים שימשו להדפסת הקווים השחורים של הציורים על גיליונות נייר. לאחר מכן צבעו פועלים פשוטים בזריזות את הגיליונות המודפסים בשיטה הנקראת "צביעת סטנסיל". בשיטה זו מכינים לוח דק עם חורים גזורים בעבור כל צבע. מניחים את הלוח על הגיליון המודפס, ומורחים במברשת את הצבע המתאים כך שיצבע את הנייר במקומות הגזורים. לאחר מכן מדביקים את הגיליונות הצבועים על קרטון קשה ואז חותכים אותם לקלפים בודדים. באופן זה היה אפשר לייסד תעשייה של ייצור המוני, שהפיצה קלפים במחיר סביר לשימושם של שחקנים ומהמרים בכל אירופה.
מכיוון שכל יצרן קלפים עבד באופן עצמאי, באזורים שונים באיטליה, בצרפת ובארצות אחרות הופיעו גרסאות שונות של קלפי הטארוט, אולם לקראת המאה ה-17 החלו יצרני הקלפים בצרפת לעבוד על־פי מערכת ציורים אחידה שאותה העתיקו זה מזה. באותו זמן הפכה העיר מרסיי שבדרום צרפת למרכז חשוב של תעשיית קלפים, ויצרני הקלפים בה אימצו מערכת זו. החפיסות השונות שהם יצרו במהלך השנים נבדלות זו מזו ברמת הדיוק של הפרטים ובעושר הצבעים, אבל נושאי הקלפים והמבנה הכללי של הציורים נשארו כמעט ללא שינוי.
עם השנים, איכות העבודה והמחיר הנוח הפכו את החפיסות שהודפסו במרסיי לנפוצות בכל צרפת. כשמיסטיקאים צרפתים, כמו דה ג'בלן ואליפז לוי, החלו להתעניין בקלפי הטארוט, הם השתמשו בקלפים ממרסיי שנמכרו גם בפריז. אנשי המסורת הצרפתית שבאו בעקבותיהם קיבלו מהם את הרעיון שקלפי הטארוט שנוצרו במרסיי הם הגרסה המסורתית האותנטית של קלפי הטארוט. זה מקור הכינוי "הטארוט של מרסיי". עם זאת, כאמור, הטארוט של מרסיי לא נולד במרסיי עצמה; הוא התפתח מהמערכת האחידה של יצרני הקלפים בצרפת, שבעצמה התפתחה מהחפיסות העממיות המוקדמות.


חפיסות אנגליות חדשות


המסורת הצרפתית עדיין מבוססת על ההשקפה שהטארוט של מרסיי הוא הטארוט האותנטי, אולם כפי שצוין, אנשי מסדר שחר הזהב באנגליה יצרו חפיסה חדשה שלדעתם היטיבה לשקף את הידע הסודי שמאחורי הטארוט. הרעיון שאפשר לעצב את קלפי הטארוט בגרסה חדשה ומשופרת, המשיך להתפתח במסורת האנגלית שצמחה ממסדר שחר הזהב. בעקבות זאת, במהלך המאה ה-20 הופיעו עוד ועוד חפיסות טארוט חדשות בעיצובים שונים. החפיסות החדשות שמרו על המבנה המקורי של הטארוט, אבל כל אחת מהן ביטאה אותו בשפת סמלים ובסגנון ציור משלה. בהדרגה הלכו והתרחקו חפיסות אלה מהמודל המסורתי של הקלפים העתיקים.
ראשוני המעצבים של החפיסות האנגליות החדשות היו תלמידים לשעבר במסדר שחר הזהב שפנו לדרכים משלהם אחרי שהמסדר התפרק. אחד מהם היה ארתור אדוארד ווייט (Waite), שהחפיסה שלו זכתה להצלחה בתנועת העידן החדש. כתוצאה מכך היא הפכה לחפיסה החשובה והמשפיעה ביותר מחוץ לצרפת.
החפיסה של ווייט צוירה בידי מאיירת בשם פמלה קולמן סמית' (Smith), שעבדה בהדרכתו. החפיסה יצאה לאור לראשונה בשנת 1909 בהוצאת ריידר בלונדון, ולכן לעתים קרובות היא נקראת החפיסה של ריידר־ווייט או לפעמים "קלפי הריידר". כיום נהוג גם לכנותה בשם "חפיסת ריידר־ווייט־סמית" ולסמנה באותיות RWS. החפיסה מצוירת בקווים ברורים ובצבעים עשירים עם פרטי אווירה רבים של אירופה הכפרית בסוף ימי הביניים. היא משלבת מרכיבים מחפיסות שונות: הטארוט של מרסיי, החפיסה של שחר הזהב וחפיסות אחרות. נוסף על כך, כיום מקובל לחשוב שפרטים רבים בחפיסה הם פרי דמיונה היצירתי של פמלה סמית', או שהם לקוחים מחייה הפרטיים והמקצועיים.
חידוש חשוב בחפיסה של ווייט הוא ציורים מפורשים לקלפי המִספרים של הסדרות המשניות. קלפי המספרים של מרסיי מציגים רק סידור גיאומטרי מופשט של סמלי הסדרה וסביבם עיטורי צמחים. בחפיסה של ווייט, לעומת זאת, קלפי המספרים מציגים תמונות של דמויות אנושיות במצבים שונים. התמונות האלה הפכו את קלפי המספרים בחפיסה של ווייט לנגישים יותר בעבור קוראים מתחילים, ובכך תרמו באופן משמעותי לפופולריות של החפיסה. בעקבות זאת, רוב החפיסות החדשות שנוצרו במסגרת המסורת האנגלית מאז תחילת המאה ה-20 אימצו את הרעיון. קלפי המספרים בסדרות המשניות שלהן מציגים תמונות מפורשות, בדרך כלל בהשראת התמונות המקוריות של סמית'. אבל כל חפיסה חדשה כזו מציגה את נושאיה בסגנון ובשפת סמלים משלה.
מגוון הסגנונות של החפיסות החדשות, במיוחד משנות ה-70 ואילך, משקף את קשת ההתעניינות הרחבה של תנועת העידן החדש. בין השאר הופיעו חפיסות רבות המצוירות בסגנונות אתניים שונים: קלפי טארוט בסגנון מסורתי יפני, קלפים אפריקאיים, קלפים בסקיים, טארוט בסגנון אינדיאני, טארוט עם דמויות אלים מדת הוודו של ניו אורלינס ועוד. חפיסות אחרות מציגות מוטיבים נשיים ופמיניסטיים, סגנון "היפי" או ציורים השאובים מאגדות ילדים. יש גם חפיסות עם סמלים הלקוחים מתורותיהם של מורים רוחניים, איורים בהשראת תורות מדעיות, חפיסות עם דמויות של חיות במקום בני אדם ועוד. בדרך כלל חפיסות כאלה שומרות על מבנה הטארוט בשינויים קלים, כמו סמלים חדשים בעבור ארבע הסדרות או שתי דמויות נשיות בקלפי החצר במקום אחת, אולם התמונות המופיעות על הקלפים הן חדשות, ובמקרים רבים יש להן קשר קלוש בלבד לציורים המקוריים של הטארוט המסורתי.


חפיסות מרסיי חדשות


המסורת האנגלית ייחסה חשיבות גדולה למבנה של חפיסת הטארוט, כלומר החלוקה לסדרות ונושאי הציורים, אבל לא לפרטים המדויקים של הציורים המסורתיים. לעומת זאת, אנשים שפעלו במסורת הצרפתית העדיפו לשמור גם על מבנה החפיסה וגם על פרטי הציורים, ולכן המשיכו להשתמש בטארוט של מרסיי. אמנם גם במסורת הצרפתית היו כמה יוצאי דופן שניסו לעצב חפיסות חדשות. החשוב ביניהם היה אדם בשם אוסוואלד ווירת' (Wirth), שעיצב חפיסה בהשראת הרעיונות של אליפז לוי, אולם החפיסה שלו וניסיונות אחרים באותו כיוון לא הצליחו לאיים על מעמד הטארוט של מרסיי כגרסה האותנטית של הטארוט.
העניין של אנשי המסורת הצרפתית בפרטי הציורים המקוריים גבר במיוחד במהלך המאה ה-20, אולם הוא קרה קצת מאוחר מדי. בינתיים, המעבר להדפסת קלפים תעשייתית במאה ה-19 הביא לדלדול של שפת הסמלים. הקווים נעשו חלקים יותר מאלה של תחריטי העץ הישנים, והאפשרויות המוגבלות של מכונות הדפוס באותה תקופה הניעו את היצרנים לצבוע מחדש את הקלפים בצבעים פשוטים ואחידים יחסית. בהדרגה, הייצור במכונה שאִפשר ליצור חפיסות זולות יותר השתלט על תעשיית הקלפים. כתוצאה מכך נותקה השרשרת הרציפה של עושי קלפים מיומנים שהעבירו את הידע שלהם מדור לדור, וסודות המקצוע העתיקים אבדו.
בתגובה מאוחרת לתהליכים האלה נעשו במהלך המאה ה-20 כמה ניסיונות לשחזר את העושר והעומק של קלפי הטארוט המקוריים של מרסיי, אולם מהו בדיוק המודל המקורי שמנסים לשחזר? במאות השנים שבהן התעשייה המסורתית שגשגה הודפסו במרסיי חפיסות רבות. כולן היו עשויות על־פי אותה תבנית כללית, אבל הן נבדלו זו מזו בפרטים המדויקים. האנשים שרצו לשחזר את הטארוט המקורי נאלצו אפוא להתמודד עם השאלה המתבקשת: מבין כל החפיסות הישנות של מרסיי שהצליחו להשתמר עד ימינו, איזו חפיסה היא הקרובה ביותר "לדבר האמיתי"?
במהלך השנים נוצרה הסכמה בין אנשים שונים שפעלו במסגרת המסורת הצרפתית, ולפיה הגרסה המדויקת ביותר של הטארוט המסורתי היא חפיסה משנת 1760 שהדפיס במרסיי יצרן קלפים בשם ניקולה קונוור (Conver). על האיש קונוור עצמו לא ידוע הרבה. אבל ספרי טארוט חשובים מאז סוף המאה ה-19 מציינים שוב ושוב את החפיסה שלו כגרסה הנאמנה והמדויקת ביותר של סמלי הטארוט העתיקים, ושום חפיסה אחרת לא התקרבה למעמד הזה.
כמה גרסאות חדשות לקלפי הטארוט של מרסיי הופיעו במאה ה-20, ורובן מבוססות על החפיסה של קונוור. הנפוצה ביותר היא זו שפרסם בשנת 1930 מיסטיקאי וחוקר טארוט בשם פול מרטו (Marteau). מרטו, שפעל בהשראת רעיונות מיסטיים משלו, הוסיף לציורים של קונוור פרטים מחפיסות מרסיי אחרות. בין השאר הוא "הזיז" עצמים ודמויות בציורים כדי ליצור גיאומטריה מדויקת יותר. החפיסה של מרטו יצאה לאור בהוצאת גרימו (Grimeau) ונקראת בשם "טארוט עתיק של מרסיי" (Ancien Tarot de Marseilles). היא זכתה להצלחה רבה והפכה לחפיסה הנפוצה ביותר בצרפת.
בשנות ה-90 נפגש המורה שלי אלחנדרו חודורובסקי עם אדם צעיר בשם פיליפ קמואן (Camoin), שהוא הצאצא הישיר האחרון מבין יורשיו של קונוור. חודורובסקי וקמואן החליטו לשחזר את המודל הקדום ביותר לקלפי הטארוט של מרסיי, שלדעתם היה המקור לכל הגרסאות השונות שנדפסו במשך השנים. גם הם הסתמכו בעיקר על החפיסה של קונוור, אבל הם השלימו אותה בפרטים שנלקחו מחפיסות אחרות, מחומרים מקוריים שנשתמרו בידי המשפחה, מרעיונות מיסטיים שונים ומפרי דמיונם היצירתי. החפיסה שלהם נקראת "טארוט משוחזר של מרסיי" (Tarot de Marseilles restaure) והיא מופצת בהדפסת ההוצאה המשפחתית של קמואן. עוד חפיסות של מרסיי המיועדות לשימוש בקריאה הופיעו בשנים האחרונות. כמעט בכולן, החפיסה של קונוור היא מקור ההשראה העיקרי.


טארוט CBD של מרסיי


הכנת הספר הזה יצרה הזדמנות לצייר חפיסת קלפים שתלווה אותו. ההזדמנות הזו נפגשה עם בעיה שהטרידה אותי. מבין הגרסאות השונות לטארוט של מרסיי, החפיסה של קונוור מ-1760 בולטת במיוחד. אפשר לומר שהיא ניצבת בדיוק בנקודת המפגש בין שתי התקופות הגדולות בהיסטוריה של הטארוט. ראשית, היא מסכמת מאות שנים של מסורת מתמשכת עם התפתחות ושכלול. היא מופיעה זמן קצר לפני השינויים הגדולים של המאה ה-19, ועדיין שומרת על קשר רציף עם חפיסות הטארוט העממיות העתיקות ביותר. שנית, מבין כל החפיסות המסורתיות זוהי החפיסה המוערכת ובעלת ההשפעה הרבה ביותר על כל התנועה החדשה של שימוש בטארוט.
אפשר לחשוב על כך באופן הבא. אין ספק שלקלפי הטארוט יש קסם מסתורי שהם מפעילים על בני האדם. אפשר לחשוב על הקסם הזה במונחים מיסטיים (למשל, כוח מאגי שפועל דרך הקלפים), פסיכולוגיים (תבנית סמלית שמעודדת אותנו לחשוף תכנים רגשיים נסתרים) או אמנותיים (יצירה גאונית שנוגעת ומפעילה אותנו ברבדים עמוקים). כך או אחרת, הביטוי הממשי לקסם של הקלפים הוא העובדה שהם מצליחים לעורר תחושות כאלה אצל אנשים כה רבים במשך מאות שנים. מנקודת מבט כזו, אפשר להניח שהחפיסה שהפכה למשפיעה ולמוערכת ביותר מבין כל החפיסות המסורתיות היא זו שמבטאת את הקסם של ציורי הטארוט העתיקים בצורה הברורה והמובהקת ביותר. זו החפיסה שהייתי רוצה שתהיה לי, ושאוכל לעבוד אתה מתוך תחושה של אמון מלא בכל פרטי הציורים. אבל עד כה לא היה אפשר למצוא אותה בגרסה שימושית שהיא גם נאמנה למקור.
יש כיום חפיסות שהן העתקים מצולמים מקלפים מקוריים של קונוור שנשמרו בספריות או באוספים פרטיים, אולם הקלפים המקוריים התבלו עם השימוש והשנים, הצבעים דהו ופרטים רבים ניטשטשו או נמחקו. אנשים קונים חפיסות כאלה לצורכי לימוד ואספנות אך אין הן מתאימות לקריאה. לעומת זאת, קיימות מהדורות "משוחזרות" כמו אלה של מרטו או חודורובסקי־קמואן, עם קווים ברורים וצבעים רעננים. בחפיסות כאלה אפשר להשתמש לקריאה, אולם אין הן באמת נאמנות לפרטי הציורים המקוריים. במקרים רבים שינו יוצרי החפיסות האלה את פרטי הציורים ושילבו בהם פרטים מחפיסות אחרות כדי לבטא את תפיסתם האישית על "הטארוט האמיתי".
אני העדפתי לתת יותר מקום לציורים של קונוור, ולהפחית ככל האפשר את השפעת הפרשנות שלי. לשם כך השתמשתי בהעתקים מכמה הדפסות שונות של חפיסת קונוור, שתרשימי הקווים של כולן נעשו מאותם לוחות עץ מקוריים, אבל הן הודפסו ונצבעו בזמנים שונים. הסיבה לכך היא שבכל אחת מהחפיסות האלה היטשטשו פרטים שונים או נעלמו, ולכן אי־אפשר להסתמך לגמרי על שום חפיסה יחידה. רק במקרים בודדים, כשהמקור היה לגמרי לא ברור בכל הגרסאות שעמדו לרשותי, נעזרתי ברמזים מחפיסות עתיקות אחרות או בפתרונות שבחרו יוצרי החפיסות החדשות.
אתגר מיוחד הציבה העובדה שבקלפי מרסיי, ובפרט בחפיסה של קונוור, יש מוזרויות רבות בפרטי הציורים. מוזרויות כאלה הן עצמים שמתמזגים לתוך עצמים אחרים, צורות רב־משמעיות שאפשר לפרשן כשייכות לגופים שונים, אנטומיה לא תקינה או פרספקטיבה בלתי־אפשרית, צביעה ששוברת את צורות העצמים או חורגת מהם, שיבושים ואי־אחידות בכיתוב וכדומה. יוצריהן של חפיסות מרסיי חדשות אחרות ניסו "לתקן" רבות מהמוזרויות האלה. אני העדפתי בדרך כלל להשאירן, גם בגלל הרצון להישאר נאמן למקור וגם משום שהן תורמות לתחושת הקסם והמסתורין של הקלפים ומאפשרות לתת להם פירושים חדשים ומעניינים.
עם זאת, מה שניסיתי ליצור לא היה העתק מדויק של חפיסה מלפני 250 שנה, אלא חפיסה שתהיה שימושית לקריאה בעבור אנשים כיום. אמנם גם בזמן שהקלפים המקוריים הודפסו היה להם נופך "של פעם", מיושן וימי־ביניימי, אולם האמצעים שיצרו רושם כזה במאה ה-18 לא יעבדו באותה צורה בימינו. אי־אפשר לשחזר בדיוק את טכניקות העבודה, את חומרי הצביעה ואת איכות הנייר של הקלפים המקוריים. וגם אם מצליחים לחקותם באמצעים מלאכותיים, הרושם החזותי שהקלפים מעוררים במי שמתבונן בהם יהיה אחר, משום שהעין של אנשים בני ימינו רגילה לעולם שונה לגמרי של תמונות וחומרים גרפיים.
בגלל ההבדלים האלה הייתי צריך לעשות התאמות עדינות בפרטים שונים, כמו לרכך את מראהו של פרט חריג שבאמצעי הציור החדשים הפך להיות צורם לעין. שינויים משמעותיים במיוחד עשיתי בהבעות הפנים שהעתקה מדויקת הייתה עושה אותם כבדים ודיכאוניים מדי, אף שעל תווי הפרצוף הכלליים השתדלתי לשמור. כמו כן, מכיוון שאין שום דרך לשחזר את גווני הצביעה המקוריים ואת הרושם שיצרו, נאלצתי לבנות מחדש את סקלת הגוונים של הצבעים השונים (כלומר, משטח אדום אצל קונוור הוא גם אדום אצלי, אבל הייתי צריך להחליט באיזה גוון של אדום להשתמש). כדי להתאים את הקלפים לרגישות החזותית של ימינו בדקתי גרסאות מוקדמות של החפיסה עם אנשים שונים, שחלקם הכירו את הטארוט לפני כן ואחרים לא, והכנסתי שינויים על־פי התגובות שקיבלתי. אני מודה לכל מי שתרמו מזמנם ומתשומת לבם לעניין.
רוב השיקולים האלה לא היו מוכתבים מראש, אלא התבהרו לי במהלך העבודה עצמה. בתחילה היה מדובר על פרויקט קצר ופשוט של כמה חודשים רק לצורך איור הספר, אולם צירוף של נסיבות חיצוניות מקריות־כביכול עם התחושה שהקלפים דורשים עיבוד נוסף הביא בסופו של דבר לתהליך של שלושה שלבים שכל אחד מהם ארך קצת יותר משנה. בשלב הראשון התוותה מחדש המאיירת לילה גנין, שעבדה בהדרכתי, בציפורן דיו על נייר את תרשימי הקווים של תחריטי העץ הישנים כשהיא עובדת בגודל אמיתי ומעתיקה את הפרטים "לפי העין". לאחר מכן ביצע הגרפיקאי ניר מטרסו תיקוני קווים, כיתובים וצביעה של התרשימים שנסרקו למחשב ברזולוציה גבוהה. לבסוף, אחרי שלמדתי את טכניקות העיבוד הממוחשב הדרושות, עברתי בעצמי על כל הקווים ומשטחי הצביעה ועיצבתי אותם מחדש על־פי סריקות של הקלפים המקוריים עד שהתוצאה הסופית נראתה לי נכונה.
חפיסת הקלפים המוגמרת יצאה לאור בשנת 2011 ונקראת "טארוט CBD של מרסיי" (ראשי התיבות הן קונוור־בן־דב). אלה ציורי הקלפים המופיעים בספר זה. באתר האינטרנט www.bendov.info, המלווה את הספר, יש פרטים נוספים על החפיסה ועל המקומות שבהם אפשר לקנות אותה. יש באתר גם תמונות של הקלפים באיכות הדפסה ביתית לשימוש אישי. הציורים מופצים ברישיון Creative Commons, המאפשר שימוש חופשי לצרכים לא מסחריים (פרטים מדויקים ראו באתר).