“אחת היצירות המיוחדות ביותר שיצא לי לקרוא, ועיון מהיר בפרופיל שלי יראה שאני לא בדיוק קורא קונבנציונלי.
המחזה הזה הוא בערך כמו הסרטים clerks או slacker, רק מהמאה ה13.

זה מחזה קומי שמתאר יום חג בעיירה צרפתית קטנה, חג חצי פגאני - חצי נוצרי, עם אדם דה לה האל, מחבר המחזה, מגלם את עצמו בתפקיד הראשי, כשכמעט כל שאר הקאסט הוא חברים ובני משפחה שלו, והנושא של המחזה הוא בעיקר האופי של העיירה הזו.
"זה מחזה על כלום!", כפי שגרי סיינפלד היה קורא לו. וזה נהדר.

אין למחזה הזה עלילה במובן הרווח של המילה, הוא פשוט נע מאנקדוטה לאנקדוטה, כשהעט המושחז של אדם עושה ניימדרופינג לכל מיני אנשים מהעיר שלו שעכשיו לנצח יהיו ידועים בהיסטוריה בתור קמצנים, לוזרים או משוגעים. אני מת על הדברים האלה, לקרוא טקסט מלפני כמה מאות שנים ולראות שבני אדם היו קטנוניים, מצחיקים ואנושיים גם אז, ולא הכל היה אבירים, מלכים, איכרים מלוכלכים, ודרמות אפיות גדולות מהחיים. לפעמים בחור במאה ה13 סתם אהב ללכת לבר עם החבר'ה ולהשתכר כמונו, או שהוא קרוע בין אהבתו לעיר הולדתו ולאישתו לבין הרצון שלו לעבור ל"עיר הגדולה" ולפתח את עצמו.

מטבע הדברים, בגלל שההומור הוא מאוד קשור לזמן ולמקום הספציפיים (זה מחזה שהוצג בזמן אמת רק בעיירת מגוריו של אדם בזמן פסטיבל החג, כלומר גם המציגים וגם הקהל היו אנשים מאותה הקהילה שהכירו אחד את השני) לא הכל גורם לקורא תלוש לגמרי מהסיטואציה לצחוק, כמו שבדיחות עבודה של חבר שלכם לא יצחיקו אתכם, אבל הרבה דווקא עובד, בעיקר בגלל מה שכתבתי קודם - עד כמה זה מפתיע ואנושי למצוא מין "סיינפלד" מלפני 800 שנה.

חוץ מזה, המחזה הזה מאוד עשיר בדמויות ובנושאים יחסית לטקסט כל כך צנום (אורכו של המחזה הוא קצת יותר מאלף טורי שירה. לשם השוואה, הטרגדיה היוונית הממוצעת היא באורך 1,200 - 1,400 טורי שירה, ומחזות של שייקספיר באורך 2,500 - 3,000 טורים לרוב) מה שבעיקר נובע מכך שאין בו עלילה קוהרנטית אלא יותר אוסף של סצנות שמתרחשות באותו היום, אז דה האל יכול להכניס לכאן מגוון שלא היה מצליח להיכנס אם הרכיב הנרטיבי היה מרכזי יותר.

זה מאוד נועז לוותר ככה על עלילה מסורתית בתור המרכז של המחזה שלך, והמתרגמת בצדק העירה במבוא הנפלא שלה, שהמחזה הזה יותר אוונגרדי וחתרני מרוב המחזות הפוסט מודרניסטיים למיניהם של המאה ה20. בעיקר בגלל שזה לא מרגיש שאדם מנסה להיות חתרני, הוא פשוט מתאר סצנה מהחיים..

אני מניח שחלק ממה שעזר לאדם להיות כזה מקורי הן הנסיבות של הכתיבה: במאה ה13 במערב אירופה, התיאטרון הקלאסי של יוון ורומא די נשכח, בטח למלומד פרובינציאלי יחסית כמו אדם, והתיאטרון היחיד שאנשים הכירו היו מחזות דתיים בחגים. המתרגמת מעירה שייתכן שהמחזה הזה הוא המחזה החילוני הראשון בימי הביניים. כלומר, אדם צעד כאן לטריטוריה בלתי נודעת ולא היה לו יותר מדי מאיפה לקחת השראה, או לחלופין, על איזה פרות קדושות להסתכל ולשחוט במאמץ רב, כמו הפוסט מודרניסטים.

לסיום, המחזה הזה הוא קריאה קולחת ומרעננת, ובזמן שלא הכל בו עובד היום מטבע הדברים, גם מה שלא עובד מעניין בדרכו שלו.
שאפו להוצאת כרמל שפרסמו יצירה כל כך נידחת בתרגום עברי, וחבל שהפרסום הזה לא קיבל יותר הדים בקרב קוראי העברית (אפילו אין לספר הזה תמונה כאן בסימניה, ושם המחבר קטוע..) אבל בהתחשב בכך שהמחזה הזה שרד בכתב יד אחד בלבד שהתגלה מחדש והודפס רק בשלהי המאה ה19, גם בקרב עמים אחרים לקח ליצירה הייחודית הזו זמן לא מועט להתגלות, ואולי גם בעברית זה יגיע לעוד קוראים בסופו של דבר.”