פרולוג
קארי הביטה המומה בארבעת ארונות המתים שניצבו בשורה לרוחב הכנסיה. פרט לדני התינוק, שהיא חיבקה בזרועותיה, דבר לא נראה לה מציאותי. איך זה יתכן? איך זה שארבעה אנשים שהיא אוהבת מתים?
היא ודני היו לבדם בשורה הראשונה. היא הזיזה אותו כך שתוכל להביט בפניו, וברגע שעיניהם נפגשו, התפשט חיוך ענקי על פניו. היא השיבה לו חיוך למרות שנרעדה בכל גופה, והניחה למילים שנשא הכומר לחלוף מעל ראשה. היא ידעה שאם תקשיב לדבריו היא לבטח תפרוץ בבכי.
היא לא יכלה לחשוב בכלל על בת דודתה האהובה, סופי, ובעלה לאונידס, או על דודה ודודתה שגידלו אותה. היא לא היתה מסוגלת לחשוב על תאונת הדרכים הנוראה שקטלה את כולם והותירה את דני הקטן יתום כי ידעה שהיגון פשוט יכריע אותה. אם היא תיכנע לו כעת, יתכן שלעולם לא תוכל להפסיק לבכות. למען דני, היא חייבת להיות חזקה.
רק הוא נשאר לה כעת.
נגינתו של העוגב חדרה אט אט לתודעתה, והיא הבינה שטכס האשכבה הסתיים. היא קמה בתנופה ויצאה מהכנסיה כשדני הדוק בזרועותיה. בכל עשרים וחמש שנותיה, קארי היתה קודם רק בלוויה אחת – של אמה, אבל היא היתה צעירה מאוד אז ולא נותר בה שום זיכרון מאותו היום.
ארגון כל הפרטים של הטכס היום היה עול מעיק ביותר, והיא נאלצה להתמודד עמו לגמרי לבד. אביה לא עזר לה כלל. הוא לא טרח לבוא כשהיא סיפרה לו על התאונה, וכשהיא התקשרה אליו מאוחר יותר, כדי להודיע לו על הלוויה, הוא נראה כמעט מופתע.
"אני לא יכול להתפנות כרגע," הוא אמר. "יש לי המון עבודה."
"אבל זה משפחה," קארי עצרה את נשימתה. היא למדה לא לצפות ליותר מדי מצד אביה, אבל כוונתו להימנע מלבוא ללוויה באמת הממה אותה.
"המשפחה של אמא שלך," הוא אמר, "לא שלי."
"המשפחה שלי גם." היא שמעה איך קולה נשבר. "כשעזבת אחרי שאמא נפטרה, הם היחידים שנשארו לי."
"טוב, נשמע לי שארגנת כל מה שהיה צריך." הוא התעלם מדבריה. "את לא צריכה אותי שם. אני מצטער על התאונה שקרתה, אבל בין אם אני אבוא ללוויה או לא, להם זה כבר לא ישנה."
"אבל זה ישנה לי," קארי אמרה לטלפון הדומם, אחרי שאביה ניתק את השיחה. אם רק פעם אחת, לשם שינוי, הוא יהיה שם לתמוך בה, זה בהחלט ישנה לה.
היא רצתה לספר לו על כוונתה לטפל בעצמה בתינוק של סופי, דני בן ששת-החודשים. אבל איך יוכל להבין אותה גבר שעזב בעצמו את בתו התינוקת?
היא עמדה מחוץ לכנסיה, באויר נובמבר הקריר וחיבקה את דני בעוז. רוב האבלים כבר החלו להתרחק, ואלה שנותרו דיברו חרש בקבוצות קטנות. היא הרכינה את ראשה כדי להצמיד את לחיה אל תלתלי התינוק הרכים שעל ראשו של דני, ופלטה אנחה ארוכה. עוד מעט היא תוכל ללכת, לקחת אותו מהמקום מוכה הצער הזה.
היא לא תיכננה דבר מעבר ללוויה. היו כל כך הרבה דברים לעכל. אבל דבר אחד שהיא ידעה לבטח הוא, שהיא תאהב את דני לנצח, יותר מכפי שמילים יוכלו להביע. ושהיא תעשה כמיטב יכולתה להבטיח את אושרו.
"העלמה תומאס?"
קארי נשאה את ראשה והבחינה לפניה בגבר מבוגר שלא ראתה מעולם. הוא בחן אותה בהבעה כה קשה וקרה, עד כי רעד עבר במורד גבה.
"שמי הוא קוסמו קריסטאליס," קולו היה עמוק ובעל מבטא כבד.
עיניה של קארי נפערו בהפתעה. היא נדהמה למצוא את עצמה פנים אל פנים עם אביו המתנכר של לאונידס, בעלה של סופי. האיש הזה הוא סבו של דני.
"צר לי על מותו של בנך," היא אמרה ושלחה אינסטינקטיבית יד מנחמת לגעת בזרועו.
ברגע שאצבעותיה נגעו בצמר העבה של שרוול מעילו החורפי, היא ידעה שעשתה טעות. השתתפותה בצערו לא התקבלה בברכה, וכמוה גם המגע החצוף שיזמה.
"בני היה מת בעיני עוד קודם." מיאוס נמזג בקולו של קוסמו בעת שהשפיל מבט אל היד שעל שרוולו. הוא לא משך את זרועו ולא טרח לנער את אצבעותיה מעליו. לא היה כל צורך, היא כבר ממילא מיהרה למשוך את ידה חזרה. אבל לא לפני שהרגישה שאצבעותיה הופכות לגושי קרח.
"אז למה אתה כאן, אם כך?" קארי הצליחה לשמור על יציבות קולה, למרות הרגשות העכורים שהחלו לעלות בתוכה. אם הוא באמת ממעיט כל כך בחשיבות של בנו, מה גרם לו לבוא במיוחד מיוון ללוויה הזאת?
"כשהתקשרת לבשר לי על הלוויה הזאת, עלה בדעתי שישנם מספר דברים שאני אצטרך להבהיר לך," אמר קוסמו. "בעיקר בקשר לילד שאת מחזיקה בזרועותיך."
"דני?" קארי עשתה צעד אחד לאחור ועטפה את התינוק בזרועותיה עוד יותר חזק. איזה עניין יכול להיות לו בדני?
"כפי שאמרתי, בני היה מת מבחינתי עוד הרבה קודם. אני לעולם לא אכיר בתינוק הזה כיורש של משפחת קריסטאליס," אמר קוסמו והחווה בידו לעבר דני. "הממזר לא יזכה לראות גרוש מכל ממוני."
"ממונך?" קארי חזרה אחריו, מבולבלת ומבוהלת ממה ששמעה. דני היה תינוק תמים ששכל את שני הוריו. מה גורם לאיש הזה לנהוג בכזאת עוינות, ולמה הוא מדבר על כסף?
"בת דודתך היתה רודפת בצע תככנית," אמר קוסמו, "היא רק רצתה להניח את ידיה על הממון שלי."
"סופי לא רצתה את הכסף שלך. היא רצתה רק לחיות באושר עם הגבר שהיא אהבה, ולגדל אתו משפחה," אמרה קארי והרגישה איך דמעות מציפות פתאום את עיניה מעצם המחשבה על כך שחלום זה של בת דודתה כבר לא עומד להתגשם. היא לא תזכה לראות את בנה גדל.
היא מצמצה בכוח, בהחלטה נחושה להימנע מלבכות, ונעצה בקוסמו קריסטאליס מבט קר. סופי ולאונידס כבר לא נמצאים כאן כדי להגן על עצמם, אז היא תגן עליהם. הם היו אנשים טובים והיא אהבה את שניהם. היא לא תניח לאיש הזה להמשיך להלעיז עליהם.
"הילד הזה אינו נכדי," פסק קוסמו, חד וחלק.
"הוא בהחלט כן," השיבה לו קארי. "המחשבה שאתה הוא הסבא שלו גורמת לי בחילה, אבל אין מה לעשות, הוא הנכד שלך, ואני לא אניח לך להגיד שום דבר רע נוסף על סופי ולאונידס."
"אני לעולם לא אכיר בו," אמר קוסמו. "ואם אי פעם תנסי ליצור שוב קשר עם משפחתי, אני אגרום לך להצטער על זה." ואז, בלי לתת לקארי הזדמנות להשיב, הוא הסתובב והלך לדרכו.
היא בהתה בו בהתרחקו, והבחינה שהיא רועדת. היא שמעה הרבה דברים רעים על משפחתו היוונית של לאונידס, אבל עד לרגע זה היא לא הבינה מה גרם לו לשנוא את אביו כל כך.
"זה בסדר, אתה לא תיאלץ לראות יותר את האיש הנורא הזה אף פעם," היא לחשה אל תוך שערו החום והמתולתל של דני. מילותיה נועדו להרגיע אותה, באותה מידה שנועדו להרגיע את התינוק. "יש לנו אחד את השני, ואנחנו נסתדר מאה אחוז."
1
כעבור שישה חודשים
"קארי, בבקשה, את חייבת לעשות את זה למעני," התחננה לולו, ודמעותיה הותירו פסים של מסקרה במורד פניה הקמוטים מבכי. "אם דארן יקשיב להודעה הזאת הוא יזרוק אותי !"
"אני רוצה לעזור לך, את יודעת שאני רוצה," אמרה קארי והביטה בדאגה בחברתה הבוכה. "אבל את לא חושבת שיהיה עדיף שאת תעשי את זה? ככלות הכל, אף אחד לא יתפלא אם את תגשי לחדר העבודה של בעלך ותקחי את הטלפון שלו."
"אמרתי לך, כולם שמעו אותנו מתווכחים. איך שלא יהיה, אני לא יכולה לגשת לשם כמו שאני נראית," לולו התייפחה והחוותה על האיפור המרוח שלה בתנועה תאטרלית. "אבל אם אני לא אמחק את ההודעה הזאת אני אהיה בצרות נוראות."
"אבל אני לא ממש אשתלב בקהל שם." קארי הביטה בבגדי הספורט שלבשה. היא היתה מאמנת הכושר הפרטית של לולו, לא אחת מהחבורה האלגנטית של בעלה הכדורגלן. "ואת יודעת שאני חייבת לעזוב בקרוב, או שאני לא אגיע בזמן לאסוף את דני."
"זה לא יקח הרבה זמן." לולו זינקה לעברה פתאום ומשכה בחולצת הטריקו שלה. "מהר, תורידי את הבגדים האלה, את יכולה ללבוש אחת מהשמלות שלי."
כעבור חמש דקות, קארי הגיחה מחדר השינה של לולו, לבושה בהתאם למשימה שלפניה, ומלאת מבוכה ומודעות לעצמה. אחרי שישה חודשים של טיפול בדני ואבל על הוריו, זאת היתה הרגשה משונה להתגנדר כך לקראת מפגש נוצץ עם אוסף של סלבריטאים. גם לפני השינוי הדרמטי שחל בחייה היא לא היתה מרגישה בנוח בעקבי הסטילטו הגבוהים במידה מסוכנת, ובשמלת הנשף ההדוקה שבקושי איפשרה לה לנשום. אבל פשוט לא היה מספיק זמן כדי לפשפש בארונה של לולו ולמצוא בגדים בהם היא תחוש יותר בנוח.
היא הותירה את תרמילה, בו דחסה בחוסר סדר את בגדי האימון שלה, ליד דלת הכניסה, והחלה לעשות את דרכה בתוך הבית לעבר חדר העבודה של דארן. לולו היתה צריכה את הטלפון שלו רק למשך הזמן שיקח לה למחוק את ההודעה שהשאירה עליו בפרץ של קנאה, ובזאת תושלם משימתה של קארי.
היא נטלה גביע שמפניה ממלצר חולף ולגמה לגימה גדולה של המשקה התוסס. התפוצצות של בועות דיגדגה את החלק העליון של פיה וגרמה לכיווץ לא נעים בגרונה ולדמעות שהציפו את עיניה. היא השתעלה חרש ומצמצה כדי למקד את עיניה בהציצה מסביב לחדר.
למרות השעה המוקדמת, המסיבה היתה כבר בתנופה מלאה. צלם הסתובב בין האורחים ולא התקשה למצוא אנשים ששמחו להתייצב לפני עדשת מצלמתו – בתקווה למצוא כמובן את תמונותיהם בין דפיו המבהיקים של ירחון המוקדש לסגנון חייהם של המפורסמים והיפים.
היא החליקה את השמלה האדומה והנוצצת על ירכיה בניסיון לא מוצלח במיוחד לכסות כמה שיותר מעצמה. לולו לא היתה ידועה במיוחד בצניעות של מלתחתה, וזה, ביחד עם גובהה הרב יותר של קארי, אמר שרגליה נותרו חשופות לגמרי כמעט. אבל מה שהדאיג אותה עוד יותר היה מידת החשיפה של פתח הצוואר המשתפל של השמלה.
ברוב מבוכה, היא השפילה את מבטה וחצתה את החדר. מסך של שיער שחור וחלק צנח על עיניה, אבל היא לא הסיטה אותו אחורה. היא חשה טוב יותר כשפניה מוסתרים – אם כי איש בעצם לא מביט בפניה, היא חשבה ברעד.
בסופו של דבר היא חמקה בחשאי אל חדר העבודה וסגרה את הדלת מאחוריה. היא התעלמה מהפרפרים שבבטנה וניגשה אל השולחן. אחרי שהניחה את גביע השמפניה שלה, היא הרימה את הז'קט של דארן מגב כיסאו ושלחה את ידה אל תוך כיסו.
"זה מנהג מקובל אצלך?"
קארי עצרה את נשימתה וחגה על מקומה לראות מיהו הדובר, כשהז'קט עדיין בידיה.
גבר לא מוכר לה עמד בכניסה לחדר העבודה. גבה קומה ומרשים, וכל הופעתו אומרת סמכותיות, הוא עמד בלי נוע ובחן כל תנועה שלה.
עיניה טיפסו אל פניו, וכשמבטיהם נפגשו היא ינקה נשימה בהפתעה. הוא היה מדהים. שיער חום כהה ועור שחום כמו ברונזה העניקו לו הופעה ים-תיכונית קלאסית, למעט עיניו, שהיו בעלות גוון כחול מהמם.
היא הביטה בו, התרשמה ממבנה עצמות הלחיים הנפלא שלו ותוויו המושלמים. הוא היה נאה להפליא, אבל היה בו גם משהו שהטריד אותה. היתה לה הרגשה שהיא אמורה לדעת מי הוא. היא נשכה את שפתה ובחנה אותו עוד, בשכחה לרגע שהיא מחזיקה עדיין בידיה את הז'קט המפליל.
הדאיגה אותה העובדה שהיא לא מסוגלת להיזכר מי הוא. רבים מהנוכחים במסיבה היו מפורסמים – אנשים שקל מאוד לזהות, שלרגע נדמה שבאמת מכירים אותם, עד שנזכרים מי הם. קארי היתה רגילה לזה, מכיוון שכמה מלקוחותיה היו מפורסמים במידה כזאת או אחרת. אבל בגבר הזה היה משהו שעירער את שלוותה.
גם הוא בתורו בחן אותה. היא חשה רעד של מודעות מינית מדגדג את עורה כשמבטו חלף בגאווה על פני גופה. העוצמה בעיניו הכחולות המנצנצות הפכה אותה פתאום מודעת מאוד לגופה, ולשמלה החושפנית מאוד שהיא לובשת. זאת היתה תחושה שהיא לא הכירה קודם.
בששת החודשים האחרונים היא היתה שקועה לחלוטין באורח החיים החדש שאימצה לעצמה. היא גילתה את ההנאה המתוקה-מרירה של הטיפול בדני תוך התמודדות עם אובדנם של אנשים אהובים רבים כל כך, ולמדה להסתדר עם הלחצים היומיומיים של טיפול בילד קטן.
כשכל זה העסיק אותה, לא היה לה זמן לחשוב על עצמה כעל אישה מושכת שעשויה לעניין גברים.
גל של חום הציף את עורה החשוף, אבל התחושה היתה לא נעימה והיא השתדלה להתעלם ממנה. אסור היה לה להניח לעצמה להיסחף בתחושות הבלתי צפויות הללו. ככלות הכל, היא עדיין צריכה להביא את הטלפון של דארן ללולו, ולהספיק להגיע בזמן לאסוף את דני.
"אפשר לעזור לך?" היא שאלה בקול האדיש ביותר שהצליחה לגייס. "הלכת לאיבוד, או שאתה מחפש את דארן?"
"את לא ענית על השאלה שלי," אמר הגבר הזר. "שאלתי אם את נוהגת כך תמיד."
לבה של קארי החסיר פעימה. הוא ראה מה היא עוללה.
"אני לא יודעת למה אתה מתכוון," היא אמרה, בניסיון לצלוח את המצב בעזרת חוצפה. היא הניחה לז'קט לצנוח בחזרה על מסעד הכיסא כשאצבעותיה לוכדות את מכשיר הטלפון הנייד ממש לפני שידה החליקה מתוך הכיס. היא הטילה את שער המשי שלה מעל פניה והשיבה לו מבט ישיר.
"אני מתכוון לשאול אם את נוהגת בדרך כלל להתגנב למשרדיהם של אנשים כדי לגנוב להם את הטלפון הנייד." קולו היה עמוק ועשיר, עם שמץ מבטא שקארי לא הצליחה לזהות.
"אני לא התגנבתי לשום מקום." בנסותה לשמור על הבעה שלווה, היא הניחה למבטה לגלוש במורד גופו רב העוצמה. מה שהיא ראתה בהחלט הרשים אותה. דקיק ואתלטי, הוא נראה נפלא בחליפת המעצבים הכהה שלו, אבל היא היתה משוכנעת שהוא יראה לא פחות מרשים בבגדי אימון חושפים יותר, כמו שהיא היתה רגילה לראות אנשים לובשים במסגרת עבודתה כמאמנת כושר. "ואני לא גנבתי שום דבר. זהו הטלפון של לולו, אני רק מביאה לה אותו."
"את באמת צריכה לעבוד יותר על הסיפור שלך," הוא אמר.
"אני עובדת בשביל לולו." היא משכה בכתפיה, תוך ניסיון להתעלם מנימת הלעג בקולו. אולי היא תצליח עוד לבלף את דרכה החוצה מהמצב שבו היא מצאה את עצמה. "היא ביקשה ממני להביא לה אותו."
"באמת?" הוא שאל וחלף במבטו על כל גופה, החל מקצות אצבעותיה, ואט אט במעלה גופה. "ואלה הם בגדי העבודה שלך?" הוא סיים בהשאירו את מבטו על שדיה שהיו כמעט חשופים.
"אני מאמנת הכושר של לולו," היא אמרה בניסיון להתעלם מהתחושה הלוהטת שחקירתו העלתה בעורה. האופן שבו היא חשה את גופה מגיב למבטו היה מרגש איכשהו, אבל גם די מערער. "אם תסלח לי עכשיו, אני באמת צריכה לחזור אליה." היא החלה לצעוד לכיוון הדלת.
קולו של דארן מחוץ לדלת לכד לפתע את תשומת לבה.
עיניה הציצו בעצבנות לכיוון הדלת. הטלפון שלו היה עדיין בידה, ולא היה בלבושה המינימלי שום מקום בו ניתן להסתיר אותו. היא העניקה ללולו הבטחה, אבל עכשיו לא נראה היה שהיא תוכל לעמוד בה.
היא הביטה שוב באורח הלא קרוא. האם הוא יסגיר אותה? האם יגלה שתפס אותה בשעת מעשה – גונבת את הטלפון?
בדיוק ברגע זה, הוא החל לפסוע לעברה. לבה התכווץ והיא אחזה את הטלפון בחוזקה והביטה בו. היא היתה משותקת כמו ארנבת שנלכדה באורות מכונית קרבה. מה הוא עומד לעשות? לקחת את הטלפון ממנה ולספר לדארן מה בדיוק הוא ראה?
לא היתה כל בהילות בתנועותיו, אבל היה מין ניצוץ החלטי בעיניו הכחולות ששלח זרם מקפיא במורד גבה של קארי. ואז היא הבחינה שהוא עומד בדיוק לפניה, ולמעשה מסתיר אותה מכל מי שיכנס לחדר.
מבוהלת מהקרבה הפתאומית הזאת, היא נשאה את עיניה מעלה לעברו בפליאה. עם המטר שבעים ושלושה שלה היא היתה בחורה גבוהה, אבל אפילו עם עשרת הסנטימטרים הנוספים של העקבים של לולו היא נאלצה להטות את צווארה אחורה כדי להביט בו.
ההבעה על פניו גרמה ללבה להלום בפראות. הכחול של עיניו הנוצצות נעשה כהה יותר, והוא הביט כה עמוק אל תוך עיניה עד שהיא הרגישה שהוא יכול לראות את נבכי נשמתה. ואז הוא היטה את ראשו קלות הצדה, כאילו הוא עומד לנשק אותה!
"כה יפה," הוא מלמל בהניחו את ידיו על הבשר החשוף שבמעלה זרועותיה.
קארי היתה מהופנטת. היא פשוט לא היתה מסוגלת להתיק את מבטה מפניו. הוא היה ממש מהמם. כל תו מתוי פניו היה מושלם, החל בעיניו הכחולות שהיו מוקפות ריסים ארוכים במידה בלתי ראויה כמעט, ועד לפה הרחב ורב ההבעה. והנה הוא מביט בה, ורואה בה אשה נחשקת.
היא נעשתה מודעת פתאום לגלישה החושנית של ידו במורד זרועה, כשהיא מלטפת, נוגעת לא-נוגעת, בעורה באופן שגרם לשערותיה לסמור ולצמרמורת לאחוז בכל בשרה החשוף. ידו סגרה על הטלפון, לקחה אותו ממנה, וברגע הבא, ידו השניה הקיפה את מותניה והצמידה אותה אל גופו השרירי.
נשימתה נעצרה כשגופה התנגש בגופו ושמלתה הזעירה לא עשתה הרבה לגונן עליה מפני עוצמת גופו החזק והגברי. לבה הלם בכזאת עוצמה, שהיא לא יכלה לשמוע שום דבר אחר, וביטנה התהפכה בקרבה. מה הוא עומד לעשות עכשיו? הוא לא חושב באמת לנשק לה, נכון? הוא הרי לא מכיר אותה אפילו!
איזשהו קול קטן, עמוק בתוכה, עוד ניסה להגיד לה להדוף אותו מעליה, להתרחק ממנו, ולצאת משם כל זמן שהיא עוד יכולה. אבל גופה התעלם מקול ההגיון הטורדני, התעלם מהאינסטינקט הטבעי ומיצר ההישרדות שלה. היא פשוט לא רצתה לנהוג בהגיון.
היא נשאה אליו מבט, בלי שהיתה מסוגלת לזוז או לדבר, ואז הגיע הרגע שאין ממנו חזרה, ופיו ירד ופגש את פיה .
התנועה החושנית של שפתיו כנגד שפתיה שלחה רעד בכל גופה, והיא נאחזה בו, שקועה לחלוטין ברגע הזה.
רגליה נחלשו וזרועותיה כאילו החליקו מיוזמתן העצמית והקיפו את כתפיו הרחבות כשגופה התאים את עצמו אל גופו. הוא הניח יד חזקה אחת בין השכמות שלה, כדי לתמוך בה, ובהישענו קדימה השכיב את גבה אל השולחן. כעבור רגע, ידו השניה מצאה את מותניה ומשכה והצמידה אותה אליו. ירכיה נלחצו אל ירכיו וגבה התקשת לאחור, כך ששדיה הזדקרו כלפי מעלה. היתה זאת תנוחה אירוטית בעליל, וזרם של התרגשות מינית שטף את גופה, והוליד הלמות עזה של תשוקה במעמקי הווייתה. ואז, לגמרי בפתאומיות, הוא קטע את הנשיקה ומשך את פניו ממנה. היא בהתה בו בדממה מבועתת. באוזניה עלה רק קול נשימתה וההלמות הפראית של לבה. היא יכלה לראות רק את פניו, עם הבעתן העזה שהיא לא הצליחה לרדת לפשרה. הוא הוסיף להצמיד אותה אליו, אבל לא באותה עוצמה כמו קודם.
"קארי?" קול של גבר נשמע מאחורי גבו של הזר וחדר לתודעתה. "אני לא ידעתי שאת מתכוונת להגיע הערב."
דארן! היא לגמרי שכחה ממנו. פתאום היא נזכרה שהיא לקחה את הטלפון הנייד שלו – ומיד אחרי כן, היא נזכרה גם שהוא כבר לא בידה.
"לולו... לולו הזמינה אותי להישאר למסיבה," היא גמגמה בהיסח הדעת, בלי שהיתה מסוגלת כמעט להסיר את עיניה מפניו של הזר כדי להביט בדארן.
"מה אתם עושים פה?" נימה של חשד נמהלה בקולו בעת שראה את הז'קט שלו שהיה מוטל על משענת הכיסא, במקום בו קארי שמטה אותו. "טוב, אני רואה מה אתם עושים, אבל למה פה במשרד שלי?" הוא הוסיף.
"אני הייתי צריך להיות לבדי לרגע עם קארי." הגבר הזר דיבר פתאום, בהפנותו את פניו לעבר דארן. על פי הביטחון השליו והסמכותיות ששפעה ממנו, ניתן היה לחשוב שזהו המשרד שלו ולא של דארן.
עיניה של קארי נפערו בתדהמה. מנין הוא יודע את שמה – האם הוא פשוט חוזר על השם בו שמע את דארן פונה אליה? ולמה הוא אמר שהוא רצה להיות אתה לבד? תערובת מעיקה של תחושות אחזה בה בהביטה בפרופיל התקיף שלו. האם הוא פשוט נכנס לחדר בעקבותיה במטרה להתחיל אתה?
"ניק!" קרא דארן. "שנים לא התראינו. לא אמרת לי שאתה מגיע."
קארי הזעיפה פנים בבלבול. מסיבה בלתי ברורה היא היתה מופתעת להיווכח שדארן מכיר את הזר, אבל ככלות הכל, הרי זאת המסיבה שלו, וכל הנוכחים פה הם אורחיו. והוא קרא לזר הזה בשמו – ניק.
"זאת היתה החלטה של הרגע האחרון," אמר ניק. "הגעתי ישר משדה התעופה."
"אני רואה שלא בזבזת זמן וניגשת ישר לעניין, ממזר שכמותך!" דארן צחק וטפח על גבו של ניק, והדף בכך את ניק בעוצמה אל גופה של קארי, להתנגשות ששלחה גלים של תשוקה בכל גופה הדרוך. "וקארי," הוא הוסיף, "את מפתיעה!"
בזעזוע נוסף, היא הבחינה שהיא עדיין חבוקה בתנוחה אינטימית למדי עם הגבר הזר. רגליו השריריות נלחצו בין ירכיה, מתחו את בד שמלתה הדק לרוחב מותניה וגרמו לשמלה לטפס מעלה.
"טוב, אני לא רוצה להפריע לך, גבר," דארן אמר לניק בעת שהתכופף מעל לשניהם ואסף את הז'קט שלו. "אני רואה שיש לך מה לעשות פה," הוא הוסיף בחיוך בעת ששלף את הטלפון הנייד מהכיס. "אני צריך לערוך שיחת טלפון, אז אני אניח לכם. אתה יכול לנעול את הדלת אם אתה רוצה," הוא סיים וסגר את הדלת מאחוריו בצאתו.
קארי בהתה בדלת בראש סחרחר, ואז שבה להביט בפניו של ניק, שעדיין נותרו במרחק של סנטימטרים מפניה. היא היתה נבוכה ומבולבלת מתגובתה לנשיקה שלו, אבל היא גם זעמה עליו על שהכניס אותה למצב הזה מלכתחילה.
"מה נראה לך שאתה עושה?" היא תבעה לדעת בהודפה אותו מעליה. היא הזדקפה, מתנודדת מעט על עקביה הגבוהים לפני שמצאה את שיווי משקלה, אבל אז היא הניחה את ידיה בתוקף על מותניה ונעצה בו מבט זועם.
"הייתי אומר שזה די ברור," הוא השיב לאטו, בלי שום התרגשות בעת שיישר את עניבתו ומשך את חפתי שרווליו כך שהופעתו שבה באחת להיות ללא רבב. "אני השבתי כמובן את הטלפון הגנוב למקומו."
"הו!" תשובתו הפתיעה את קארי לחלוטין. איך הוא יכול להתייחס בכזאת אגביות למה שקרה בין שניהם? האם הוא באמת נישק אותה רק כדי להסיח את דעתה בזמן שהוא משיב את הטלפון למקומו?
הנשיקה נמשכה רק רגע, אבל השפעתה עליה היתה עמוקה, הן פיזית והן נפשית. במשך חצי שנה, כל זהותה כאשה בעלת רצונות ותקוות ננעלה איכשהו. היא לא חשבה על עצמה כלל כאשה עם צרכים טבעיים ותשוקות. עכשיו היא שיחררה את הרסן פתאום, באופן שהפתיע אפילו אותה.
היא היתה כל כך שקועה בנשיקה עד כי לא הבחינה בכל מה שהתרחש סביבה. ניק מאידך לא התרשם כלל מההתנסות. הוא אפילו הצליח להתרכז במטלה אחרת לחלוטין. הוא פשוט השתמש בנשיקה שלהם כמסך עשן כדי שדארן לא יבחין בכך שהוא משיב את הטלפון שלו לכיס הז'קט.
"חשבתי שתהיי אסירת תודה," הוא אמר, ושפתיו החושניות התעקלו בחיוך משועשע בעליל לנוכח הבלבול הגלוי שלה. "למען האמת, אני התרשמתי שאת אפילו נהנית מזה."
"אני לא נהניתי מזה!" קארי הרגישה איך לחייה מתלהטות מהשקר הבוטה שפלטה. "ובטח לא היית צריך לנשק אותי ככה!" היא הוסיפה.
"ככה עושים תמיד בסרטים. הייתי צריך להשעין אותך אחורה כדי להגיע לז'קט," אמר ניק, בחיוך שנמתח על שפתיו אבל לא הגיע לעיניו. "חוץ מזה, את נראית כמו ארנבת מבוהלת. אם הייתי מושיט רגל ומכשיל את ניק, אני בספק אם היתה לך התושיה לנצל את המהומה כדי להחזיר את הטלפון לכיס שלו בלי שירגיש."
"אני לא ביקשתי את עזרתך," היא אמרה, בכעס פתאומי על האופן האגבי בו ניק זלזל בה, וביחסו קליל לכל האירוע. "אני פשוט הייתי מסבירה לדארן שלולו נזקקה לטלפון."
"אני לא עומד להתנצל על כך שנשקתי לך, אם זה מה שאת מצפה לשמוע," הוא אמר. "עשיתי מה שמצאתי לנכון באותו הרגע, וזה סוף העניין., גם אני עצמי לא הייתי לגמרי מאושר מכל האירוע, אבל את לא רואה אותי מבקש ממך התנצלות."
"אין לי בכלל על מה להתנצל," אמרה קארי במחאה, כשרגשותיה מיטלטלים בפראות. הנשיקה שלו היתה מסעירה מאוד בעיניה, אבל לניק היתה דעה שונה לחלוטין בקשר לכל העניין. "אני לא ביקשתי אותך לנשק לי. וזאת לא אשמתי שזה היה כל כך נורא בעיניך."
"אני לא דיברתי על הנשיקה, כמובן. למה נשים צריכות להיות תמיד כל כך חסרות בטחון בקשר לדברים הללו?" הוא שאל תוך הרמה מוגזמת של גבותיו. "התכוונתי שלא הייתי מאושר להיווכח שאת גנבת. קיוויתי שתהיי בן-אדם הגיוני והגון."
"מה?" היא עצרה את נשימתה בניסיון לקלוט את משמעות הדברים שאמר לה. מה איכפת לו איזה מין בן-אדם היא? פתאום היא נזכרה שהוא אמר לדארן שהוא רצה להיות אתה לבד לרגע. מי הוא בעצם?
"רשמים ראשונים הם בעלי חשיבות רבה," הוא הוסיף, בהניחו למבטו לשוטט במורד גופה, לעצור במכוון על התפיחה של שדיה, לפני שירד אל מותניה הצרים.
"מי אתה?" היא הזדקפה וסירבה להירתע מפני הבחינה המדוקדקת של מבטו. "ומה אתה רוצה ממני?"
הוא לא מיהר להשיב, ובלי ליצור קשר עין עדיין, הוא הניח למבטו להוסיף ולגלוש מטה, מעבר לקימור של מותניה ואל רגליה הארוכות והחשופות עד לבהונותיה. היא כבר עמדה לחזור על השאלה כשעיניו התרוממו בבת אחת לפגוש את עיניה.
"שמי הוא ניקוס קריסטאליס," הוא אמר בצינה. "ואני כאן כדי לדון בסידורים לגבי אחייני."
