“צלף, שעות של התבוננות דרך כוונות, והראש עובד.
חייל, שעות של מתח ומציאות לא הגיונית והראש עובד.
אוניברסיטה, שעות של לימודים, קריאה והמון נושאים חדשים, והראש עובד.

משה לוין, הוא כנראה מהמתבוננים המתעמקים והחושבים. חוויות מוזרות שקורות רק בארץ – כמו המצור על כנסיית המולד בבית לחם, בימי חומת מגן, עיצבו כנראה את אישיותו.
מתוך הסיפור, מתגלית בדימיוני דמותו של המחבר דווקא – המון ידע ותשוקה, לתנ"ך, גיאוגרפיה, היסטוריה, פילוסופיה, קצת תיאולוגיה, בלשנות, והמון מחשבות.

את כל השפע הזה מכניס לוין, בתוך ספר קצר ומעניין, שמספר בשלושה חוטים, נפרדים, מתלפפים ונקשרים, סיפורים של גורל ובחירה.
אני זוכר את הבהייה שלי מול הטלוויזיה בימי המצור על הכנסייה, תוהה איך החיילים שם מרגישים, כאשר הם צרים על כנסייה בת 1700 שנים, בדיוק כמו צבאות העולם העתיק וימי הביניימי – והאם הם חושבים על המציאות הבלתי נתפסת הזאת שהם שוהים בה, רק כדי שאנחנו נוכל לנסוע באוטובוס בלי להתפוצץ.

משה לוין לקח בדיוק את הדבר הזה, והכניס לתוכו המון ממה שמתרוצץ כנראה בראשו הפורה, וניסה לחבר לזה את כל הידע והדעת שצבר לאורך השנים – ואז לחלוק איתנו.

התוצאה, מעניינת אבל לא הדוקה מספיק, לא כל הסיפורים מתפתחים באותה רמה, וגם יש נטייה להיסחף עם הרצון המוגזם לחלוק את הידע, בעומס אומברטו אקו שכזה.
אולי עורך טוב היה יכול לחזק את הגרעין המעניין, להעיף מוץ ולחזק את הבר.

התוצאה אם כן מסקרנת אבל לא טובה מאוד. עם זאת נהניתי מספיק ודי לי – ומכבד מאוד את אלא שיש להם את האומץ והכוח להוציא אל הדפוס ולעיננו השופטות, את הרעיונות היפים, והמשתרגים בידע שנרכש לאורך החיים.”